יום ראשון, 28 ביוני 2015

ריאיון עם יהויכין פרידלנדר! שיחה בעקבות "כנרת כנרת". על ציונות, רלוונטיות ועל עתיד התאטרון.

אני מצטערת עבורכם שלא הייתם שם.
כן, אני באמת מרגישה צער קל שלא הצטרפתם לשיחה הנהדרת שערכתי עם יהויכין פרידלנדר בתאטרון החאן לכבוד הבלוג של פסטיבל ישראל.
יהויכין (כיני) פרידלנדר | מתוך אתר תיאטרון החאן
בפוסט של היום אני מזמינה אתכם להתאוורר קצת מן היצירות שעלו בפסטיבל ואזמין אתכם לקרוא בקצרה על דעותיו של אחד השחקנים הותיקים והמוערכים בתאטרון הרפרטוארי הישראלי. 

פרידלנדר הינו שחקן תיאטרון, טלוויזיה, קולנוע ומדבב ישראלי. כבר שנים חבר באנסמבל של תיאטרון החאן ולזכותו רשימה ארוכה מאוד של הצגות, פרוייקטים בטלויזיה ובדיבוב. בקיצור, כבוד לאיש.

ערב, כמה רגעים לפני שעתם של השחקנים לעלות על הבמה.
באותו ערב הועלתה "כנרת כנרת", מחזה הביכורים של נתן אלתרמן בבימויה של שיר גולדברג בבכורה לכבוד פסטיבל ישראל. פרידלנדר התפנה בטוב ליבו לדבר איתי קצת על "כנרת כנרת" ולהעניק לי כמה תובנות על התאטרון בכלל. 

אחרי שורה של יצירות מלאות אינפורמציה, עמוסות בביקורת, מלאות חזון, המייצרות סערת רגשות, הגיע "כנרת כנרת" והיא פשוט הצגה תענוג. נמסתי. הצגה של רגשות עמוקים וסיפור אנושי. פוסט מלא על "כנרת כנרת" אשתדל לכתוב בהמשך.

לכבוד אלו מכם שלא צפיתם אספר בקצרה כי מדובר ביצירה ישראלית המבקשת לבחון את נושא ההתישבות הציונית. השנה 1912, קבוצה חלוצית המתמודדת עם ההתישבות החדשה, הקיבוץ. בעיות של תקציב, אידיאולוגיה, מות אחד מחברי הקבוצה, הילד הראשון שנולד וכו'...
כל אלו ועוד בפעם אחרת. עכשיו אחרי שאתם איתי נעביר את הזרקור על פרידלנדר!

"למה ההצגה 'כנרת כנרת' רלוונטית בעינך?" שאלתי בפתיחתה של השיחה.
פרידלנדר: "עוד לא גמרנו להלחם על הציונות פה." אמר כיני בפאתוס.
"להלחם על משהו שהוא מעבר לאינדיבידואליזם. להלחם על משהו שאינו מרוכז רק בתועלת המיידית והאגוצנטרית.
מעבר לכאן ולעכשיו. עולות ביצירה שאלות חשובות על אחידות, על זכות קיום, על דת וקהילה. אלו שאלות חשובות מאוד שהן ממשיכות להיות חלק מהחיים שלנו כאן בישראל. ובכלל, שאלות העוסקות בין אינדיבידואליזם לחברה-קהילה הן רלוונטיות לכל חברה בכל זמן."
במילים אחרות הייתי אומרת שמה שרלוונטי ביצירה מבחינתו של פרידלנדר הוא הנרטיב שמספרת לנו היצירה והשאלות שהיא מציגה. אבל לא רק...

ככשאלתי בנוגע למודרניות ב"כנרת כנרת" ובכלל על מודרניות בתאטרון פרידלנדר חייך.
"אני שואל את עצמי אם היצירה טובה או לא טובה, לא אם היא מודרנית או לא מודרנית.
אני old fashion במובנים מסויימים, משהו שמבוצע טוב או כתוב טוב, זה מספק מבחינתי."

המשכנו לשוחח על נושא המודרניות בתאטרון וניכר כי זו מקבלת מקום בעיניו של פרידלנדר כאומן אך מפרספקטיבה אחרת, אולי מתוך עניין ולא כאתגר שיש להשיגו. אין למודרניות ביצירה ערך בפני עצמה, טוען פרידלנדר, היא צריכה להיות מלווה בתהליך יצירתי איכותי שעשוי היטב. "אני חושב שב-"כנרת כנרת" שיר גולדברג עושה זאת נהדר! היא יוצרת עולם, וכשהעולם הזה עשוי היטב הוא רלוונטי".

פרידלנדר (מקדימה) ולהקת שחקני החאן ב"כנרת כנרת" | מתוך אתר תיאטרון החאן

"מה אתה כל כך אוהב בתאטרון?" שאלתי, אף על פי שאין לשכנע את המשוכנעים...
פרידלנדר: "אני אוהב להגיע תמים, נקי לחלוטין, כמו ילד ולתת ליצירה לסחוף אותי. להגיע ובמשך פרק זמן לצאת מעצמי, להיות שבוי בעולם אחר..."
"התאטרון בורא עולם" טוען פרידלנדר "ובוא בזמן מייצג אותו. התאטרון תמיד יהיה רלוונטי."

ואם כבר הספקתם להכיר אותי, יש שאלה שאני תמיד שואלת, לאן פונות פננו? מה עתידו של התאטרון? פרידלנדר חושב תחילה אך עונה בלהיטות "יש כל כך הרבה תחרות! התאטרון הפך להיות כמעט נישה. אך כל עוד יש קהל חי, ושחקנים חיים, אין לתאטרון תחליף. למדיום הזה יש כוח שאין לאחיו, זה מתרחש כאן ועכשיו לעיני הצופים."

כשדחקתי את פרידלנדר לדבר מעט יותר על עתיד המדיום הזה, היה קשה לו לתאר את פניו של התאטרון העתידי. אבל כמו שאמר פעמים רבות לאורך שיחתנו, כשדברים נעשים טוב הם רלוונטים. לא יכולתי להסכים איתו יותר. אני טוענת כי אוונגרדיות והתמודדות עם שאלות של רלוונטיות באומנות הן הכרחיות. אך לטעם, סגנון ואיכות יש לא פחות מקום בתאטרון כמו בכל חוויה אומנותית אחרת. והתאטרון כמו כל מדיום אחר מעניק לנו טווח רחב של יצירות. כאלו סתמיות שהרלוונטיות שלהן יכולות בהחלט לעמוד בספק או יצירות שאין להן תחליף.
מזמינה אותכם להמשיך לדון בנושא ולהגיב.

עד כאן לראיון עם יהויכין פרידלנדר! ולהבדיל מיצירות אחרות שכתבתי עליהן רק לאחר הצגתן, יש לי הזדמנות להזמין אותכם ל"כנרת כנרת" שממשיכה לעלות בתאטרון החאן! לא תתאכזבו! 

שלכם.ן
M.V

יום ראשון, 21 ביוני 2015

ליזיסטרטה X

אז הנה לנו משב לוקאלי. כמו שבעיתונות אוהבים לומר, 'גאווה ישראלית'.
 עמנואלה עמיחי (כן כן, הבת של...) מביאה לנו עיבוד עתידני ומרהיב למחזה ליזיסטרטה של אריסטופנס (הנכתב 411 לפנה"ס!) עתיר עבודת ווידאו מהפנטת שיצרה עמיחי יחד עם האמן רן סלווין.

אליפות וויזואלית | ליזיסטרטה X


בפוסט זה אנחנו הולכים להתמודד עם כמה נושאים. לא, כי באמת חשבתם שאני אכתוב סתם "היה יפה" וזהו!? ..you guys
נדבר קצת על תאטרון של אימג'ים, נשאל שאלות לגבי העתיד (לא, לא כאלה ששואלים אותי בארוחות ערב משפחתיות "ומה תעשי עם לימודי תאטרון?!") וגם אזרוק איזו מחשבה על הצגת הגוף ביצירה. וכמובן כבכל פוסט אשתדל לבחון, למה זה רלוונטי?

גם אם לא ראיתם ליזיסטרטה X, קחו לכם כל יצירה שראיתם לאחרונה שהרגשתם שהצורה שהיא מוגשת לכם עולה על הסיפור שהיא מספרת... או משהו בסגנון... ואם מעניין אותכם קצת נושא ה- body image אז בכלל...
קיצר יש על מה לדבר... נתחיל.

* תיאטרון של אימג'ים

פסטיבל ישראל מתפאר ביצירות ובאמנים הגדולים המגיעים אלינו במיוחד מח"ול (בטח שבטח בזמן החרם) אז דווקא בין כל בליל השפות (והתרגומים המעיקים) עולה הצגה נטולת כל מלל הבנויה על קונספט רעיוני ויוצרת לנו תיאטרון של אימג'ים. למה אני מתכוונת? תאטרון שכזה איננו תאטרון נרטיבי. כלומר, אין כאן סיפור עלילתי, גיבורים מפורשים, התחלה-אמצע-סוף... פחות. יש חוויה, יש דימויים ויש חיפוש מתמיד אחר משמעות הדברים בהם אנו צופים. הם אינם מונגשים לנו. הם מאתגרים אותנו, מאפשרים לנו לפתח שלל מחשבות ורעיונות ויחד עם זאת בוחנים את תודעתנו בחזרה.

וויז'ואולס סוחפים ומהפנטים | צילום: MCF Cente

לצורך העניין, התוכניה מספקת יותר הסברים על "העלילה" או יותר נכון הקונספט שעומד מאחורי היצירה מאשר כל מה שאירע במשך מופע שלם. אני טוענת שמצב זה מנטרל את קונספט התאטרון הנרטיבי וחוקר גבולות חדשים. משום שאיננו קורבנות להסקת מסכנות של מחזאים ובמאים כבעבר. יש כאן הנגשה תודעתית המתורגמת ויזואלית לאימג'ים של רעיונות, דעות, פחדים, זכרונות, תחושות וחוויות. אם יצאתם מהיצירה ובחרתם לא להציץ בתוכניה כנראה יצאתם עם תובנות אחרות לחלוטין מאשר מי שקרא. גם הקורא המתמיד אשר בחר לקרוא דבר או שניים בנושא מעבר, כנראה יכל לפרש ולראות ביצירה ביטויים של מספר רעיונות שונים לגמרי. לא כל שכן היצירה כל כך מלאה ושופעת דימויים שאם אצפה בשנית כנראה אוסיף ואבין דברים אחרים וכך אני סבורה כל צופה וצופה. דבר המחדש ומסקרן בפני עצמו.

* עתיד 
ליזיסטרטה X  | צילום: MCF Cente


תחושת אפוקליפטיות ומחשבות על אוטופיה. ככה יצאתי מהיצירה של עמיחי.
אפוקליפטיות עולה דרך הוידאו התזזיתי והמהפנט, הדמויות האבודות, מבזקי החדשות ובעיקר דרך עבודת הניכור הגופנית שביימה. לא רק, גם רעיונות של מעבר מאחדות לאינדיבידואליזם עולים מהיצירה כמעין הצהרה חברתית על קהילת האדם העתידי. השפעה על תחושה עתידנית זו אעניק גם לריבוי הנשים ביצירה והצגתו של גבר אחד. לא רק אינטרפרטציה של עמיחי על ניצחון המהפכה המגדרית בהנהגת ליזיסטרטה אלא בעיה דמוגרפית מוכחת המקננת בעתידנו.

מחשבות על אוטופיה נגד דיסטופיה הן נגזרת של התמודדות קונספטואלית עם עדיתנו.
האם העתיד שלנו באמת הולך לכיוון שבו נהייה משועבדיה של הטכנולוגיה?
האם ישות "דו-ג'נדרית פסיכו-טכנולוגית" (מהתוכניה) היא עתידנו? מחשבות מנותקות מרגש ובחירות ראציונאליות אנליטיות? אני חייבת להודות שקשה לי להאמין.
הנפש האנושית כל כך אמוציונאלית ותלויית תרבות וחברה, האם נוכל להיות מנותקים מכל יסוד רגשי? אני בספק.
מה דעתכם?



* מחשבה מחדש על הגוף והצגתו

מחשבה מחדש על הגוף עולה אם חושבים על הצגתה של ליזיסטרטה (אם הבנתי נכון, לא מבטיחה) ביצירה. כאמור, ליזיסטרטה היא סוג של יישות דו-ג'נדרית המגולמת ע"י טרסג'נדר.ית שרירן.נית. רעיונית מורכב, אני יודעת. אבל הדימוי הוויזאולי לא היה מורכב בכלל. הוא היה מעניין, יפה ובהחלט מעלה מקום למחשבה מחדש על הגוף והצגתו.


לא רק, גם דרך סצנת ריקוד העמוד החושפני והאיירוטי, המזוהה עם חשפנות המתלווה במסרים מילוליים כגון "become anything" ודומים לו, מעלים שאלות על אופן הצגת הגוף ביצירה. גם דמות הזקנה, גם סצנת הסקס האירוטית ההופכת לשלישיה בלתי נגמרת. בקיצור! מהיצירה עולות תהיות המתיחסות על אופן התיחסותנו לגוף ולאופן בו הוא מוצג ככלל. לא אעניק כאן הצהרות, רק אציג את הנושאים כשאלות.

איך אנחנו מתיחסים לגוף שלנו? וכיצד אנו מפרשים אותו ומציגים אותו?


* למה זה רלוונטי?

אי אפשר להתעלם מהחדשנות של היצירה, מהיופי הויזואלי והחוויתי שהיא מעניקה. ואולי חשובה לא פחות העובדה שהיצירה שואלת שאלות על עתידנו, גם אם באופן קונספטואלי מעט מופרח ואפוקליפטי.

 * וידאו
על נושא הווידאו אפשר להעניק התיחסות נפרדת בלתי נגמרת מרוב שחלק זה משמעותי ביצירה. אני לא חושבת שהוא היה כל כך פורץ דרך (אף על פי שהוא עשוי באופן יוצא מן הכלל) הרי מטריקס כבר ראינו כולנו לפני איזה עשור. אבל יחד עם זאת מדובר פה על מכלול וכשדברים נעשים טוב, תמיד יש להם רלוונטיות. ובכלל, כניסתו של הוידאו לתאטרון הוא נושא לכשעצמו שבלתי ניתן להתעלם ממנו ורלוונטי לכשעצמו.

* חיפושים של דרכים חדשות לחוויה תאטרלית
ביצירה ברור כי גבולות החוויה נפרצים, והחלל מתמלא בחוויה רגשית-חושית ופחות דרך הבנה או מחשבה. פארדוכסלי משו בהתחשב שעמיחי בחרה להציג לנו את ליזיסטרטה כיצור אל-אנושי בעלת תודעה טכנולוגית אל-רגשית. לא כל כך א-רגשיים. לא אנחנו כקהל ולא החוויה שמעניקה לנו עמיחי.

אני נהנתי מאוד מהיצירה, בעיני היא היתה מעניינת ויפיפיה וויזואלית.
ויודעים מה? רק לעצם חווית ההנאה עם ויזואלית ועם קונספטואלית ועם שעשוע אינטלקטואלי ועוד מילים גבוהות...
בשורה התחתונה להנאה תמיד מקום ורלוונטיות עבורי.

שלכם.ן
M.V




יום שבת, 20 ביוני 2015

עורות נחש

בוא נשים את הקלפים על השולחן ואני אתוודע כבר מעכשיו.
לי אין כלים להתמודד עם היצירה הזו. וואחה.
אני יכולה להציג בפניכם את דעתי האישית ההטיודה, זווית ראיה, ביקורת תאטרון ברמה ירודה שפיספסה את הז'אנר...
גבולות חדשים אמרנו, לא?

על היצירה בביצועו של בנואה לה שמבר "עורות נחש (סולו מזוייף)" אין לי שום דבר משכיל לומר.
רק הרבה טעם אישי וסימני שאלה.


וויז'ואול מהממם, הביצוע מעלה שאלות.  | עורות נחש | צילום: Christine Rosedivito

* שאלות על מרחב
המופע התחיל בחוץ. רגע מוזר לכשעצמו כשהקהל מתחיל לזרום אל כניסת המופע ומופתע לגלות כי אין לו מושג איך ומה לעשות עם עצמו. אנחנו צופים בפרפורמנס. בנייתה של התמונה מחלקי פאזלים אשר בהמשך חזרה להיות חלק משמעותי במופע. לא יודעת מה היה יותר מעניין, לצפות בפרפורמנס או לצפות בקהל שמנסה להבין לאן הגיע, מה אליו לעשות ולבחון איך הוא מגיב עם הגעתה כל פעם של קבוצה חדשה שעדיין לא קלטה שיש מופע, כך שהם נכסים לחלל תוך דיבורים בקולי קולות.
מעניין.

* מוסיקה 
המוסיקה ביצירה שייצר האן רו נערכה בזמן אמת באופן גלוי על הבמה. מעניין לכשעצמו. לגבי המוסיקה עצמה קטונתי. אין לי כלים לדעת מה לכל הרוחות זה היה. אוכל רק לשתף ולטעון כי המוסיקה חשה לי פסיכודלית וגרמה לי לאבד תחושת זמן ומקום. מה שכן, אוכל לשאול האם המוסיקה ביצירה מחפשת מה חדש? או להפך, האם היא מחפשת להשמע כמו משהו שישמע לנו חדשני? אתם מוזמנים להגיב, אני איתכם...


* שאלות על רלוונטיות
אז למה עלי לראות יצירה כזו ומה היא מעניקה לי?
כנראה שחסר לי הרבה מאוד הבנה בתחום הריקוד ממנה הגיעה לה שמבר הכוריאוגרף, החוקר, היוצר והרקדן.
"יצירות מופת" נכתב עליו ב2012.

כאמור, אני מודה שאני מרגישה נטולת כלים להתמודד עם מופע שכזה.
הוא מודע מידי לעצמו,
יותר מידי מנסה לפרק וליצור,
לצאת נגד ולצאת למחקר.
יותר מידי מודעות בנוגע לויזו'אול של הסצנות בצורה שנראה כאילו הוא מוודא שתצא תמונה טובה...

פסטיבל ישראל, "Snakeskins"  |  צילום: Christine Rosedivito


גם לקרוא ליצירה "סולו מזוייף" בעקבות הימצאותו של רקדן נוסף מכוסה במסכה וזוכה ליחס משפיל מצד הסולן היא בגדר רעיון יפה, אך התוצר מרגיש מפוספס. לא מובן. לא נגיש.
כמובן שאוכל לנסות לחפש ולפרש באבסטרקטיות ובקונספט הפולחן מלל רב של ניסיונות הבנה.

אבל, בין כה וכה מופע מחול גרידא זה לא. זה פרפורמנס הרבה יותר מאשר שזה מחול. את התנועה במרחב התחלתי לראות רק אחרי מחיאות הכפיים, כשהרקדנים לא הפסיקו לרקוד תוך כדי שמפרקים להם את הבמה. נשארתי מאוד מבולבלת. הם ניגשים לקידמת הבמה ומשתכבים וממשיכים לרקוד. משתכבים וממשיכים.

כן, אחד הפוסטים האבודים.
אשמח לכל ביקורת, לכל הארה ולכל מי שיביא פה איזו ישועה קלה של הבנה...

שלכן.ם
M.V


יום שבת, 13 ביוני 2015

פולחן האביב

פוסט זה יעסוק בדבר לא מובן מאליו,
 בעצם... בכמה דברים לא מובנים מאליהם...מסתורי משהו I know...עושה לכם חשק? מצויין!
יצאתי לראות במסגרת פסטיבל ישראל את "פולחן האביב", הצגה שיצרו הקולקטיב הגרמני SHE SHE POP והאמהות שלהן! הנה לכם "לא מובן מאליו" מספר 1 = קולקטיב. "לא מובן מאליו" מספר 2 = יצירה עם האמהות שלהן.
נאסוף עוד כמה בדרך...

מתוך אתר הקולקטיב SHE SHE POP, "פולחן האביב".

בפוסט זה בחרתי לגעת רק בכמה אספקטים. הראשון, כניסתו של הוידאו אל התאטרון. השני יתן דגש על קולקטיב יוצר. והאחרון יגע בעיקר בתובנות על קורבן ובחירה, עיקר ההתמודדות שמעניקה יצירה זו עם טאצ' פמיניסטי מודרני או לא פמיניסטי בכלל? תקראו ותקבעו.

בסוף, כמו בכל פוסט, נעשה קצת חושבים האם זו יצירה רלוונטית ומה היא נותנת לנו כצופים.
אני חושבת שאני על זה, אתם איתי? בואו נתחיל...

* וידאו

לא טריוויאלי and yet הכי אינטואיטיבי לי בעולם, כניסתו של וידאו אל מדיום התאטרון. לא, זו לא איזו פריצת דרך גדולה, וזה בהחלט נעשה כבר על הבמות הגדולות והחשובות בעולם זה מכבר. אבל ב"פולחן האביב" הקולקטיב עושה את זה טוב, מאוד טוב! נגיש, אנושי, דינאמי, בקיצור אסטטיקה מוצלחת ומעניינת, אהבתי!
מתוך אתר הפסטיבל, "פולחן האביב" | צילום: Doro Tuch

דברים טובים יותר או דברים טובים פחות בטוח אפשר לומר לשני הצדדים אך בעיני הוידאו מעניק בעיקר פלטפורה לחקירת גבולות הבמה. נכון שבסרטים ובסרטונים הגבולות בכלל מטושטשים, אך ברמות מסויימות גם לתאטרון יש את הפריבילגיה הזאת. כניסתו של הוידאו אל התאטרון בעיני היא כניסה בלתי נמנעת ואפילו טבעית שרק מחמיאה ומוסיפה לטווח האפשרויות הבלתי מוגבלות של מדיה חברתית זו.

מה גם, אם נתמקד ב"פולחן האביב", עולות משמעויות רבות ועמוקות לאימג'ים של אמהות הקולקטיב המוקרנות מולנו בענק. אפילו בלי שראיתם, אני בטוחה שתוכלו לעמוד באופן אינסטקטיבי על כמה דגשים רק מהתמונות.

* קולקטיב יוצר

בהקשרנו, קולקטיב SHE SHE POP הינה קבוצה של שחקניות ושחקן אשר עובדים יחד ומחליטים באופן שווה על טיב היצירה. יענתו אין במאי, אין מחזאי ואין מלהק. הקולקטיב מגלם את כל תפקידים אלו ונוספים ביחד תוך שיתוף פעולה. עובדה זו לכשעצמה לא מובנת מאליה ובמידה רבה מיוחדת ומעניינת.

לא כל שכן, על התהליך משתפים הקולקטיב במהלך וכחלק מההצגה עצמה. אלמנט מודרני לכשעצמו. הם דנים, משתפים וחושפים בפני הקהל בזמן ההצגה התלבטויות, דעות ורגעים חשובים בתהליך ומעניקים לנו הצופים הצצה משמעותית על היווצרות הצגה שכזו ועל יחסי הכוחות המתרחשים בדרך כלל מאחורי הקלעים. בהחלט מסקרן ומודרני.

* קורבן ובחירה

צמד מילים אלו חובר ע"י אחת השחקניות לאחר המופע בשיחה שנערכה לכל המעונינים במסגרת הפסטיבל. היא טענה שהקורבן והבחירה באים יחד כשותפים. שכן שתי סוגיות אלו, הקורבן מצד אחד והבחירה מנגד עלות באופן ברור בכל רגע ביצירה. אם הבחירה והקורבן שותפים? אני לא יודעת. אבל שזורים זה בזה, אני בטוחה.

האמהות זועקות את זעקתן האישית."פולחן האביב"
מתוך אתר הקולקטיב SHE SHE POP
ביטוי לכך הינו התהליך הפוסט טראומתי של דור הקולקטיב ודור האמהות. כן, המלחמה בהחלט רלוונטית כאן (הקולקטיב גרמני, זוכרים?מעניין לכמה דורות זה עוד יהדהד?) כשמדברים פוסט טראומה מדברים לעיתים רבות על קורבן וכשמדברים מודרנה מדברים בחירה? זאת שאלה. כי ביצירה עולים אלמנטים אלו כמן דיכוטומיה, זה מול זה, זה או זה. הקרבה עצמית והקמת תא משפחתי או הגשמה עצמית אינדיבידואליסטית בלתי מתפשרת.

חלק מהיות היצירה מורכבת מקולקטיב שחרט על דגלו שיתוף ושיקוף נושא הקורבן והבחירה עוברים בכמה רבדים. אחד הרבדים הינו הצגת העצמי דרך דור האמהות. דרך שיקופן במסכי הענק והצגתן, מציגים לנו בין היתר הקולקטיב את עצמם. דרך סיפור האימהות והדגש על בחירותיהן האישיות מספרים לנו הקולקטיב על הבחירות שהם עשו או בעצם מאיזה בחירות בדיוק נמנעו, והבחירה העיקרית זועקת -לא להקריב. פארדוכסלי משהו, לא? אינדיבידואליזם אבל בקולקטיב.

רובד אחר העולה הוא כמובן הצגת האישה כקורבן לתא משפחתי. הקולקטיב זועק את קולה של האישה המוותרת על עולמה האישי בשל הבאת הילדים לתא המשפחתי מוצגת כקורבן. בהקרבתן של דור האמהות נוצרנו אנחנו.
אז נראה לי כבר הבנתם, המתח העיקרי הוא בין האינדיבידואליזם הבוחר בהגשמה עצמית אל מול ההקרבה המגדרית. פמיניסטי? שאלתי אתכם בהתחלה, אני טרם החלטתי. יש לכם דעה? שכנעו אותי.

פמיניזם או ממש לא? מתוך אתר הקולקטיב SHE SHE POP

עולה שאלה מהותית בהקשר זה לקראת סיום,
האם חברה תוכל להתקיים ללא הקרבת קורבנות? שאלה ענקית, בינתיים נשאיר אותה לסוציולוגים. אנחנו נמשיך לסיכום.

אז לכבוד הסיום, חשתי צורך לענות אל השאלה אם ההצגה רלוונטית עבורי כצופה, בחלוקה לשתי קבוצות. הראשונה, חשיבותה מבחינתה תאטרונית הפורצת גבולות. שכן עבודת הוידאו מעניינת, שילוב המחול והמוסיקה (עליהם אפילו לא התחלתי לדבר, נו מה? חסכתי קצת במלל, הלו! לא דוקטורט פה!:) ובעיני בעיקר דרך היותה יצירה זו נטולת במאי או מחזה ומיוצרת עד היסוד ע"י הקולקטיב ואמהות. 

קולקטיב או אינדיבידואל?
מתוך אתר הקולקטיב SHE SHE POP
"פולחן האביב".
ואם נקרב קצת את את כל הדיבור הקונספטואלי הזה לעצמנו וליומיום שלנו כצופים, אני מוצאת בהצגה רלוונטיות בשל היותה מתעסקת בשאלות מהותיות על מגדר ותפקיד האישה בחברה, על ההתמודדות עם רעיון ההקרבה העצמית הקולקטיבית העומדת מול האינדיבידואליסט הנמצא במרוץ הגשמתו העצמית גרידא.

אשאיר אותכם עם ציטוט לדרך...
בשיחה שנערה בתם המופע אחד מהצופים העלה קשר מעניין בין סוגית ההורות לבין העובדה שגרמניה היא המדינה עם אחוז הילודה מבין הנמוכים אם לא הנמוך ביותר בעולם. ואחת מן הקולקטיב השיבה לו: "אולי זה משהו שקשור לדור שלנו, האמהות שלנו תמיד הרגישו קורבן בהיותן אמהות, והן אלו שלימדו אותנו להיות אינדיבידואליסטים...לי אין ילדים" אמרה בחיוך. (ציטוט ותרגום חופשי לעיברית שלי).

אז נסיים עם חיוך.
עד לפוסט הבא.
שלכן.ם
M.V


החלקיקים האלמנטריים

רציתי להתחיל את הפוסט הזה מלכתוב מבול של תלונות, טענות אפילו זעקות לעזרה.
לכתוב דברים עוקצניים ומלאי התרסה כנגד המופע שראיתי במסגרת הפסטיבל, "החלקיקים האלמנטריים". מופע המבוסס על הרומן עטור הפרסים השנוי במחלוקת של הסופר הצרפתי הפרובוקטיבי מישל וולבק. בעיבוד, בימוי ועיצוב לבמה של ג'וליאן גוסלין. מופע שעורך כ-4 שעות בצרפתית. כן, קראתם נכון, 4 שעות.

אבל עכשיו כבר עבר סופ"ש, איכשהו כבר שבוע חלף, מיליון דברים קרו בדרך.
הכעס והבלבול שקעו, הציניות, הקיבעון והזקנה הקתרנית שיש בכל אחד מאיתנו כבר נטשו אותי.
ועכשיו כל מה שנשאר לי זה לנסות להבין.

מתוך "החלקיקים האלמנטריים" | צילום: Simon Gosselin

כדי לעשות קצת סדר בכאוס אחלק את הפוסט הזה לכמה נושאים אשר בגדול יעמדו על מקומו של הפרובוקטיבי, אשאל את השאלה האם זה מייצג או מייצר? וכן אשתדל להתייחס לחלק מן המסרים האנטי ממסדיים שעולים מהיצירה. כל אלו תוך השאלה הגדולה שתרחף מעל: מה חשיבותה ומקומה של יצירה במתחם הציבורי?

* נקודה חשובה - ממש לא קריטי אם לא ראיתם את "החלקיקים האלמנטריים". כבר מעכשיו אני מזמינה אותכם לחשוב על כל יצירה שאי פעם ראיתם שהכעסיה אותכם ממש,שהוציא אתכם מהכלים, ששאלתם "למה אני לכל הרוחות רואה את זה?". כי בהרגשה הזו אני אתחיל לעסוק ובעיני זו אחת מהשאלות החשובות ביותר כשניגשים לאומנות.
אז בואו נתחיל.

כן, ההצגה די שמה עלינו זין. "החלקיקים האלמנטריים" | צילום: Simon Gosselin

* על מקומו של הפרובוקטיבי

אני קוראת וקוראת, ומרגישה שבשום מקום לא היתי יכולה להכין את עצמי למה שצפיתי. אולי אם הייתי קוראת את הרומן עצמו. גם אז אני לא בטוחה. זה היה קשוח. אולי מהקשוחים שראיתי בחיי. אבל אולי כאן בדיוק טמונה התמכרותי לתאטרון, אין באמת שום דבר המפריד ביני לבין מה שקורה על הבמה מלבד כמה מוסכמות חברתיות, ובגדול הדברים מתרחשים מול עיני, ללא יכולת לעצור אותם כבסרט, ללא יכולת לקרוא אותם ולערוך להם סובלימציה בלתי רצונית במוחי. בתאטרון הדברים עובדים אחרת what you see is what you get. לטובה ולרעה.

נכון, תמיד יש רבדים ומסרים סמויים, סותרים, מוסיפים, מעמיקים, ביקורתיים -כל מה שתגידו, נכון.
אבל כאשר רואים אונס על הבמה, רואים אונס על הבמה. ולא, הוא לא היה אומנותי או מרומז. הוא היה שם, מול עיני. וזה רק בשעה הראשונה. היו עוד 3 שעות לפני.

החלקיקים האלמנטרים | מישל וולבק
מתוך אתר booknet 
נשימה עמוקה. אני מנסה לעקוף את כל מה שמכעיס ילדה תמימה, זקנה קתרנית וסטודנטית עמוסה ולחשוב למה פסטיבל ישראל בחרו בהצגה כל כך מינית ואלימה רגשית להיות להם כחלק מהרפרטואר האומנותי שלהם.
ונראה לי שאפשר להתחיל מהעובדה שמישל וולבק נחשב בעיני רבים כאחד מן הסופרים החשובים ביותר בדורנו ואת יצירתו "החלקיקים האלמנטריים" שהפכה בן לילה לרב מכר מחשיבים לאחת מן היצירות הגדולות והחשובות של זמננו והוא תורגם לשפות רבות. אז אי אפשר להתעלם מזה.  אחת - אפס.

מדובר בפרובוקציות. שכן אפשר לומר, ואני מרגישה בנח לחלוטין בהצרתי כי "החלקיקים האלמנטריים" לפני הכל זו פרובוקציה. אז למה כל כך חשוב לראות פרובוקציות במרחב הציבורי? ובפסטיבל ישראל NO LESS! האם אחרי שהפרובוקציה מתפוגגת מתחיל באמת תהליך עמוק של פירוק וחשיבה מחדש? האם הזעזוע עובר ומתחילות לצוף משמעויות חשובות, ביקורתיות, אשר לכשעצמן בעלות משמעות חשובה לחברה? האם אנחנו באמת יכולים לתרגם את הפרובוקציות ולתעל אותן?

אלו שאלות גדולות וחשובות מאוד. לא אתן עליהן תשובה, אהרהר עליהן יחד איתכם. מה שבטוח יש מקום וערך לחיפוש וכאן העניק את הקרדיט לפסטיבל גם כאשר הטון שלי לעיתים ביקורתי ולא בהכרח מקבל.

בכדי לנתח את כל האלמנטים המתריסים, המבקרים והפרובוקטיבים העולים ביצירה יהיה עלי לכתוב כנראה ספר שלם. שכן היצירה בהחלט נוגעת באלמנטים רבים המתכתבת עם הוגים רבים, תנועות היסטוריות שונות, זרמים אידיאליסטים כאלו ואחרים ויוצאת בהצהרות אנטי-ממסדיות-חברתיות שוב ושוב ושוב.

אולי רק לדוגמא, ובהחלט לא אחת מן המתריסות ביותר, אספר לכם כי ברונו (אחת מהדמויות המרכזיות) מנסה באופן עלוב ומגעיל לאנוס אישה המצהירה על עצמה שהיא ביישנית וקתולית זאת תוך כדי שהוא מצטט את פאקינג שייקספיר והוגים גדולים נוספים. תסכימו איתו שזו הצהרה המבקשת לבזות את המוכר והנחשב בעיני החברה.

ועכשיו אני לא מתאפקת, אני אספר לכם שאפשר לומר בכללי שהמילה זרע מככבת, מיותר לציין שהערום חוגג (וממש לא רק החזה של הנשים עליו אנחנו כבר כל כך רגילים לראות בכל סדרה או סרט, אני מדברת על כל מכלול האיברים כולם: ווג'איז, ישבנים ושלונגים מבלים), סיפורים ציוריים וויזואלים על מגוון צורות של מין כושל, על הרבה מאוד אוננות, על אורגיות, המחשה וויזואלית של ברונו המתאר איך בנערותו נכנס לחדר אימו בזמן שהיא ישנה עירומה מתכופף כך שפניו נמצאות במדיוק בין רגליה וכמעט נוגע בידיו בערוותה. על כפייה של מין אנאלי ואוראלי על ילדות תחת מרותו, הרבה מאוד מין כפוי של נשים בכמה רבדים. סיפורים על ילדות אשר נכפה עליהם מין תוך כדי אלימות קשה המתוארת לפרטי פרטים משפילים, מחרידים וצורמים ועוד ועוד סיפורים של כל הדמויות אשר השאירו אותי בתחושה כי גם אותי, כצופה, ההצגה אונסת בכפייתה עלי כמות מין אלים חסר כל רסן במשך כ-4 שעות.

* מייצר או מיייצג

הנושא השני הוא מן שאלת השאלות באומנות. משחר ההסטוריה נלחם כל שלטון באשר הוא באומנות בשל סוגיה זו. האם המוצג בפומבי מייצר או מייצג. זה יכול לעלות בקונטקסט של אלימות, של חתרנות ועל כל סוגיה שתעלו על הדעת.
ולעניינו, האם יצירה שכזו מייצגת את המציאות החברתית בטון ביקורתי או האם דווקא צפייה במכלול כל כך אינטנסיבי של תיאורי מין ואלימות דווקא מעלה את רמת המיניות חסרת הרסן והאלימות בקרב האוכלוסיה?! פארדוכסלי לא? מי על המוקד? היוצר מבקר או דווקא מבוקר? ייצור עוד ועוד אימג'ים של מין ואלימות המחלחלים לתודעתנו או דווקא מספק לנו קריאה אמיצה להתעורר ולבחון מחדש את אופן התיחסותנו אשר דווקא תביא לריסוננו?

תמונות גסות מאלו לא פירסמו, מה אתם חושבים?
החלקיקים האלמנטריים | יח"צ | צילום: Simon Gosselin
אני חייבת לטעון בביקורתיות כי הצגה שכזו המצהירה על עצמה כי היא "מציאות ללא פשרות" (מהתכוניה) הינה דווקא אינטרפרצטציה אשר אספה במודע ובבחירה מכלול של סיפורי זוועה על צדדיהם הקטסטרופאליים ביותר. זו בעיני איננה מציאות אובייקטיבית כפי שמנסים לשווק אותה ג'וסלין הבמאי ושאר גורמי הפסטיבל בניסוחים מדעיים וקריצה לאמיל זולא, התיאורטיקן הנטורליסטי אשר חרט על דגלו אובייקטיביות ומדעיות. זו איננה מציאות אובייקטיבית. זו פרשנות של מציאות ואל לגבול זה להטשטש.

* אנטי ממסדי 

כאמור, אנטי ממסדיות ביצירה זו היא לא דבר מוסווה, היא צועקת את היותה כזו בכל דרך אפשרית.
דרך הצגתו של המין כמוצר צריכה, הוקעת התענוג והאינטימיות והצגתו כבלתי רלוונטי למעט קריצות אופטימיות. האופן בו המיניות והחופש המיני עולים כתחרות אלימה של שליטה, תחרות על רף גבול היכולת, רף גבול הזוועה. השוואה למרדף התמידי אחרי כסף בעידננו הקפיטליסטי חסר הרגש.
יש מי שיש לו המון יש מי שאין לו כלום.
אמירות על אמת מכוערת, שבירת כל רומנטיזציה. זעזוע מוחלט של מסיפורי זוועה ופחד קיומי.
ביקורת נוקבת על האינדיבידואליזם המשוחרר מכל, דרך התפתחות המדע והעלמות הדת עולה שחרור הרסן המוסרי המייצר מפלצות אגואיסטיות נרקיסיסטיות ואלימות חסרות שבע. אנומיה מוחלטת.
אני בטוחה שלא עמדתי אפילו על חלק מאוצרותיה של היצירה. שכאמור, היא באמת שופעת אמירות וביקורת.
אבל בוייייי, וולבק טעון! ואף על פי זאת בהחלט אסכים כי אופן הצגת המיניות של וולבק היא מודרנית ופורצת גבולות, אפילו אם חורגת מגבולות הטעם הטוב.

אורכה של ההצגה הינה גם אלמנט, מטרתה בין היתר להעיק, חשתי כבעונש. עונש על עצם קיומי. לזעוק את מימד הזעזוע, שיצרום לי, שיהיה לי קשה.
אני יכולה להבין את זה עכשיו. מעשה מחושב מתוך רצון להתסיס את הצופה ולא לתת לו להשאר בהכחשותיו. פירוק אחרי פירוק, שעה אחרי שעה.
וההצגה בהחלט לא השאירה אותי אדישה.

מתוך אתר הפסטיבל, "החלקיקים האלמנטריים" | צילום: Simon Gosselin
לסיכום,
הפוסט, ובכן, קצר הוא לא. מודה לכך על שקראתם.
בניסיונותי לקצר נכשלתי. כאשר הדבר כל כך בועט בך אינך יכול להשאר עליו אדיש.
אני תוהה עם את כמות צומת הלב שאני מעניקה ליצירה מגיע לה. מי שעושה הכי הרבה רעש וצלצולים אומרים את הדברים הכי חשובים? אם אני צועקת שומעים אותי?

חשוב לי להבהיר כי אני לא רק משבחת את היצירה ולא רק מבקרת אותה. אני תוהה, אני חושבת, אני מנסה לעכל אותה. אני תוהה עם ההצהרות שלה באמת מקבלות ביטוי ומחלחלות אצל הצופה?
האם ליצירות מזן זה יש מקום במרחב הציבורי? ברור שכן.
האם אני חושבת שיש להעביר מסרים אלו בדרכים אחרות? כנראה שכן.

ואולי התובנה הגדולה ביותר ממנה יצאתי "מהחלקיקים האלמנטריים" ומפוסט זה,
לפרובוקטיבי רמות שונות ותפקיד חשוב בעשייה אומנותית. גם אם סביר שלא אהיה סנגורית גדולה של דרכו הקיצונית במקרה זה, אכבד אותו ואחפש תמיד אחר טיבו והאפקט האמיתי אשר הוא מייצר, ולא רק מה שהוא מצהיר על עצמו.

שלכם,
M.V


יום שישי, 12 ביוני 2015

פוסט של הכנה נפשית

לא זה לא פוסט תלונות, להפך זה פוסט הזמנה!
ראיתם מופע? יש לכם מה לומר על זה? (ובינינו ברור שיש לכם, והרבה! כל מופע זאת חוויה ענקית בפני עצמה, גם אם חוויה טובה וגם אם בלתי נסבלת, כן כולנו הרגשנו כך בהופעה כזו או אחרת...)

באוטופיה? פוסט בלילה של כל מופע. והיו הרבה כאלו
בפועל? הולך להיות מטר של פוסטים עכשיו בסופ"ש. wish me luck.
ובואו נתחיל..




יום רביעי, 27 במאי 2015

על התוכניה

ממש אוטוטו מתחיל הפסטיבל
ובינתיים קשה לי לדמיין איך יראו המופעים אז אני משוטטת בתוכניה.
נותנת למילים, לתמונות ולעיצוב לחדור ולעורר את סקרנותי.

אז חשבתי, בזמן שאתם יושבים ומחכים בכליון עיניים לפסטיבל (כן, לא פספסתם את הציניות) לעשות קצת טיזינג ולהעלות כמה תהיות שעלו לי על התוכניה של פסטיבל ישראל 2015!

שלושה דברים עלו לי במובהק:
* עיצוב התוכניה
* השפה הערבית
* הגדרתם של המופעים דרך אי הגדרתם
!ready? let's go 

כריכת התוכניה של הפסטיבל וקישור לתוכניה באתר.
* עיצוב
חוץ מזה שהמילה "חדש" מתנוססת במרכז העמוד הראשי וברור שיש פה בקשה של הפסטיבל להצהיר זאת על עצמו. אנחנו עדין סקפטיים. אבל אם נכנסים פנימה בהחלט עולה תחושה שכזו כאשר מביטים בעיצוב.
אני לא ידענית גדולה בתחום העיצוב וגם לא בתולדות האומנות, אז אתם מוזמנים לסקול אותי בתגובות והערות, אך עיון בתוכניה מעניק תחושה שהיא בהחלט רלונטית מבחינת אימג'ים, והוויג'ואול זורם ומחמיא.

* על השפה
אם לא שמתם לב, ואני אופתע וכנראה תתויגו 'בהכחשה' מעתה ואילך, אז הרשו לי להעיר את צומת ליבכם ולא תוכלו להתעלם מכך עוד. מוזמנים להפסיק לקרוא... לא הא? מפתיע :)
בואו, תפתחו את התוכניה, ותגידו לי שהשימוש בשפה הערבית לא בולט באופן בלתי ניתן להתעלמות.
אפשר להתפלפל על זה כמה שתרצו, אבל לא להתעלם מכך.

ההדרה של השפה הערבית מהמרחב הציבורי בישראל הוא נושא מאוד בעייתי ובהחלט שנוי במחלוקת.
זו נכנסת פעמים רבות בתוכניה אף מעל השפה האנגלית בעוד שאנו רגילים כי השניה מקבלת דגש מיוחד כחלק מניסיון לשוות תחושה בילאומית שגם במקרה זה הפסטיבל מצדד.
ניתן לומר, שבמעשה פשוט לכאורה, הכנסת השפה הערבית לתוכניה, ישנה אמירה מאוד חזקה ומהותית על תפיסת המציאות החברתית של יוצרי הפסטיבל.
אמירה שאני, באופן אישי, מאוד מתחברת אליה ואף מבקשת לעודד.


* הגדרה שאיננה הגדרה
נקודה נוספת הבולטת לי במיוחד היא כמובן אופן הגדרת המופעים.
אם תדפדפו ותעיינו תוכלו להבחין כי האירועים אינם משוייכים לפי תבניות קונבנציונאליות הפונות אל זרם צופים מוגדר ואחיד כגון 'תאטרון', 'מחול' וכו'...
רוב המופעים הגדולים משוייכים תחת הכותרת "גבולות חדשים".
כן, זה לא במקרה וזה לא איזה שם סקסי שמנסים לנכס לעצמם מארגני הפסטיבל, בעצם, בטוח שהם גם קצת מתיימרים לכך. אבל בשורה התחתונה ניתן לומר בגאון שהאומנות העכשווית איננה מוגדרת ומוקצת לקטגוריות כבעבר.
המושג החדש והאהוב כל כך ע"י אמנים רבים הוא "פרפורמנס", מושג בהתהוות שלטעמי עדיין לא אומר הרבה, ודווקא בגלל זה כל כך קל להשתמש בו, והו, הוא בהחלט משומש.

מעניין כמה אני מוכנה לאירועים הללו? גבולות חדשים... אני לא בטוחה שאני מכירה את הגבולות הישנים...
עם הרבה ציפיה מסתתרת אצלי הרבה יראה.

נשאר רק ללכת ולראות!
שלכם,
M.V