עורות נחש

בוא נשים את הקלפים על השולחן ואני אתוודע כבר מעכשיו.
לי אין כלים להתמודד עם היצירה הזו. וואחה.
אני יכולה להציג בפניכם את דעתי האישית ההטיודה, זווית ראיה, ביקורת תאטרון ברמה ירודה שפיספסה את הז'אנר...
גבולות חדשים אמרנו, לא?

על היצירה בביצועו של בנואה לה שמבר "עורות נחש (סולו מזוייף)" אין לי שום דבר משכיל לומר.
רק הרבה טעם אישי וסימני שאלה.

וויז'ואול מהממם, הביצוע מעלה שאלות.  | עורות נחש | צילום: Christine Rosedivito

* שאלות על מרחב
המופע התחיל בחוץ. רגע מוזר לכשעצמו כשהקהל מתחיל לזרום אל כניסת המופע ומופתע לגלות כי אין לו מושג איך ומה לעשות עם עצמו. אנחנו צופים בפרפורמנס. בנייתה של התמונה מחלקי פאזלים אשר בהמשך חזרה להיות חלק משמעותי במופע. לא יודעת מה היה יותר מעניין, לצפות בפרפורמנס או לצפות בקהל שמנסה להבין לאן הגיע, מה אליו לעשות ולבחון איך הוא מגיב עם הגעתה כל פעם של קבוצה חדשה שעדיין לא קלטה שיש מופע, כך שהם נכסים לחלל תוך דיבורים בקולי קולות.
מעניין.

* מוסיקה 
המוסיקה ביצירה שייצר האן רו נערכה בזמן אמת באופן גלוי על הבמה. מעניין לכשעצמו. לגבי המוסיקה עצמה קטונתי. אין לי כלים לדעת מה לכל הרוחות זה היה. אוכל רק לשתף ולטעון כי המוסיקה חשה לי פסיכודלית וגרמה לי לאבד תחושת זמן ומקום. מה שכן, אוכל לשאול האם המוסיקה ביצירה מחפשת מה חדש? או להפך, האם היא מחפשת להשמע כמו משהו שישמע לנו חדשני? אתם מוזמנים להגיב, אני איתכם...


* שאלות על רלוונטיות
אז למה עלי לראות יצירה כזו ומה היא מעניקה לי?
כנראה שחסר לי הרבה מאוד הבנה בתחום הריקוד ממנה הגיעה לה שמבר הכוריאוגרף, החוקר, היוצר והרקדן.
"יצירות מופת" נכתב עליו ב2012.

כאמור, אני מודה שאני מרגישה נטולת כלים להתמודד עם מופע שכזה.
הוא מודע מידי לעצמו,
יותר מידי מנסה לפרק וליצור,
לצאת נגד ולצאת למחקר.
יותר מידי מודעות בנוגע לויזו'אול של הסצנות בצורה שנראה כאילו הוא מוודא שתצא תמונה טובה...

פסטיבל ישראל, "Snakeskins"  |  צילום: Christine Rosedivito

גם לקרוא ליצירה "סולו מזוייף" בעקבות הימצאותו של רקדן נוסף מכוסה במסכה וזוכה ליחס משפיל מצד הסולן היא בגדר רעיון יפה, אך התוצר מרגיש מפוספס. לא מובן. לא נגיש.
כמובן שאוכל לנסות לחפש ולפרש באבסטרקטיות ובקונספט הפולחן מלל רב של ניסיונות הבנה.

אבל, בין כה וכה מופע מחול גרידא זה לא. זה פרפורמנס הרבה יותר מאשר שזה מחול. את התנועה במרחב התחלתי לראות רק אחרי מחיאות הכפיים, כשהרקדנים לא הפסיקו לרקוד תוך כדי שמפרקים להם את הבמה. נשארתי מאוד מבולבלת. הם ניגשים לקידמת הבמה ומשתכבים וממשיכים לרקוד. משתכבים וממשיכים.

כן, אחד הפוסטים האבודים.
אשמח לכל ביקורת, לכל הארה ולכל מי שיביא פה איזו ישועה קלה של הבנה...

שלכן.ם
M.V