אז הנה לנו משב לוקאלי. כמו שבעיתונות אוהבים לומר, 'גאווה ישראלית'.
עמנואלה עמיחי (כן כן, הבת של...) מביאה לנו עיבוד עתידני ומרהיב למחזה ליזיסטרטה של אריסטופנס (הנכתב 411 לפנה"ס!) עתיר עבודת ווידאו מהפנטת שיצרה עמיחי יחד עם האמן רן סלווין.
בפוסט זה אנחנו הולכים להתמודד עם כמה נושאים. לא, כי באמת חשבתם שאני אכתוב סתם "היה יפה" וזהו!? ..you guys
נדבר קצת על תאטרון של אימג'ים, נשאל שאלות לגבי העתיד (לא, לא כאלה ששואלים אותי בארוחות ערב משפחתיות "ומה תעשי עם לימודי תאטרון?!") וגם אזרוק איזו מחשבה על הצגת הגוף ביצירה. וכמובן כבכל פוסט אשתדל לבחון, למה זה רלוונטי?
גם אם לא ראיתם ליזיסטרטה X, קחו לכם כל יצירה שראיתם לאחרונה שהרגשתם שהצורה שהיא מוגשת לכם עולה על הסיפור שהיא מספרת... או משהו בסגנון... ואם מעניין אותכם קצת נושא ה- body image אז בכלל...
קיצר יש על מה לדבר... נתחיל.
* תיאטרון של אימג'ים
פסטיבל ישראל מתפאר ביצירות ובאמנים הגדולים המגיעים אלינו במיוחד מח"ול (בטח שבטח בזמן החרם) אז דווקא בין כל בליל השפות (והתרגומים המעיקים) עולה הצגה נטולת כל מלל הבנויה על קונספט רעיוני ויוצרת לנו תיאטרון של אימג'ים. למה אני מתכוונת? תאטרון שכזה איננו תאטרון נרטיבי. כלומר, אין כאן סיפור עלילתי, גיבורים מפורשים, התחלה-אמצע-סוף... פחות. יש חוויה, יש דימויים ויש חיפוש מתמיד אחר משמעות הדברים בהם אנו צופים. הם אינם מונגשים לנו. הם מאתגרים אותנו, מאפשרים לנו לפתח שלל מחשבות ורעיונות ויחד עם זאת בוחנים את תודעתנו בחזרה.
* עתיד
תחושת אפוקליפטיות ומחשבות על אוטופיה. ככה יצאתי מהיצירה של עמיחי.
אפוקליפטיות עולה דרך הוידאו התזזיתי והמהפנט, הדמויות האבודות, מבזקי החדשות ובעיקר דרך עבודת הניכור הגופנית שביימה. לא רק, גם רעיונות של מעבר מאחדות לאינדיבידואליזם עולים מהיצירה כמעין הצהרה חברתית על קהילת האדם העתידי. השפעה על תחושה עתידנית זו אעניק גם לריבוי הנשים ביצירה והצגתו של גבר אחד. לא רק אינטרפרטציה של עמיחי על ניצחון המהפכה המגדרית בהנהגת ליזיסטרטה אלא בעיה דמוגרפית מוכחת המקננת בעתידנו.
מחשבות על אוטופיה נגד דיסטופיה הן נגזרת של התמודדות קונספטואלית עם עדיתנו.
האם העתיד שלנו באמת הולך לכיוון שבו נהייה משועבדיה של הטכנולוגיה?
האם ישות "דו-ג'נדרית פסיכו-טכנולוגית" (מהתוכניה) היא עתידנו? מחשבות מנותקות מרגש ובחירות ראציונאליות אנליטיות? אני חייבת להודות שקשה לי להאמין.
הנפש האנושית כל כך אמוציונאלית ותלויית תרבות וחברה, האם נוכל להיות מנותקים מכל יסוד רגשי? אני בספק.
מה דעתכם?
* מחשבה מחדש על הגוף והצגתו
מחשבה מחדש על הגוף עולה אם חושבים על הצגתה של ליזיסטרטה (אם הבנתי נכון, לא מבטיחה) ביצירה. כאמור, ליזיסטרטה היא סוג של יישות דו-ג'נדרית המגולמת ע"י טרסג'נדר.ית שרירן.נית. רעיונית מורכב, אני יודעת. אבל הדימוי הוויזאולי לא היה מורכב בכלל. הוא היה מעניין, יפה ובהחלט מעלה מקום למחשבה מחדש על הגוף והצגתו.
לא רק, גם דרך סצנת ריקוד העמוד החושפני והאיירוטי, המזוהה עם חשפנות המתלווה במסרים מילוליים כגון "become anything" ודומים לו, מעלים שאלות על אופן הצגת הגוף ביצירה. גם דמות הזקנה, גם סצנת הסקס האירוטית ההופכת לשלישיה בלתי נגמרת. בקיצור! מהיצירה עולות תהיות המתיחסות על אופן התיחסותנו לגוף ולאופן בו הוא מוצג ככלל. לא אעניק כאן הצהרות, רק אציג את הנושאים כשאלות.
איך אנחנו מתיחסים לגוף שלנו? וכיצד אנו מפרשים אותו ומציגים אותו?
* למה זה רלוונטי?
אי אפשר להתעלם מהחדשנות של היצירה, מהיופי הויזואלי והחוויתי שהיא מעניקה. ואולי חשובה לא פחות העובדה שהיצירה שואלת שאלות על עתידנו, גם אם באופן קונספטואלי מעט מופרח ואפוקליפטי.
* וידאו
על נושא הווידאו אפשר להעניק התיחסות נפרדת בלתי נגמרת מרוב שחלק זה משמעותי ביצירה. אני לא חושבת שהוא היה כל כך פורץ דרך (אף על פי שהוא עשוי באופן יוצא מן הכלל) הרי מטריקס כבר ראינו כולנו לפני איזה עשור. אבל יחד עם זאת מדובר פה על מכלול וכשדברים נעשים טוב, תמיד יש להם רלוונטיות. ובכלל, כניסתו של הוידאו לתאטרון הוא נושא לכשעצמו שבלתי ניתן להתעלם ממנו ורלוונטי לכשעצמו.
* חיפושים של דרכים חדשות לחוויה תאטרלית
ביצירה ברור כי גבולות החוויה נפרצים, והחלל מתמלא בחוויה רגשית-חושית ופחות דרך הבנה או מחשבה. פארדוכסלי משו בהתחשב שעמיחי בחרה להציג לנו את ליזיסטרטה כיצור אל-אנושי בעלת תודעה טכנולוגית אל-רגשית. לא כל כך א-רגשיים. לא אנחנו כקהל ולא החוויה שמעניקה לנו עמיחי.
אני נהנתי מאוד מהיצירה, בעיני היא היתה מעניינת ויפיפיה וויזואלית.
ויודעים מה? רק לעצם חווית ההנאה עם ויזואלית ועם קונספטואלית ועם שעשוע אינטלקטואלי ועוד מילים גבוהות...
בשורה התחתונה להנאה תמיד מקום ורלוונטיות עבורי.
שלכם.ן
M.V
עמנואלה עמיחי (כן כן, הבת של...) מביאה לנו עיבוד עתידני ומרהיב למחזה ליזיסטרטה של אריסטופנס (הנכתב 411 לפנה"ס!) עתיר עבודת ווידאו מהפנטת שיצרה עמיחי יחד עם האמן רן סלווין.
 |
| אליפות וויזואלית | ליזיסטרטה X |
בפוסט זה אנחנו הולכים להתמודד עם כמה נושאים. לא, כי באמת חשבתם שאני אכתוב סתם "היה יפה" וזהו!? ..you guys
נדבר קצת על תאטרון של אימג'ים, נשאל שאלות לגבי העתיד (לא, לא כאלה ששואלים אותי בארוחות ערב משפחתיות "ומה תעשי עם לימודי תאטרון?!") וגם אזרוק איזו מחשבה על הצגת הגוף ביצירה. וכמובן כבכל פוסט אשתדל לבחון, למה זה רלוונטי?
גם אם לא ראיתם ליזיסטרטה X, קחו לכם כל יצירה שראיתם לאחרונה שהרגשתם שהצורה שהיא מוגשת לכם עולה על הסיפור שהיא מספרת... או משהו בסגנון... ואם מעניין אותכם קצת נושא ה- body image אז בכלל...
קיצר יש על מה לדבר... נתחיל.
* תיאטרון של אימג'ים
פסטיבל ישראל מתפאר ביצירות ובאמנים הגדולים המגיעים אלינו במיוחד מח"ול (בטח שבטח בזמן החרם) אז דווקא בין כל בליל השפות (והתרגומים המעיקים) עולה הצגה נטולת כל מלל הבנויה על קונספט רעיוני ויוצרת לנו תיאטרון של אימג'ים. למה אני מתכוונת? תאטרון שכזה איננו תאטרון נרטיבי. כלומר, אין כאן סיפור עלילתי, גיבורים מפורשים, התחלה-אמצע-סוף... פחות. יש חוויה, יש דימויים ויש חיפוש מתמיד אחר משמעות הדברים בהם אנו צופים. הם אינם מונגשים לנו. הם מאתגרים אותנו, מאפשרים לנו לפתח שלל מחשבות ורעיונות ויחד עם זאת בוחנים את תודעתנו בחזרה.
 |
| וויז'ואולס סוחפים ומהפנטים | צילום: MCF Cente |
לצורך העניין, התוכניה מספקת יותר הסברים על "העלילה" או יותר נכון הקונספט שעומד מאחורי היצירה מאשר כל מה שאירע במשך מופע שלם. אני טוענת שמצב זה מנטרל את קונספט התאטרון הנרטיבי וחוקר גבולות חדשים. משום שאיננו קורבנות להסקת מסכנות של מחזאים ובמאים כבעבר. יש כאן הנגשה תודעתית המתורגמת ויזואלית לאימג'ים של רעיונות, דעות, פחדים, זכרונות, תחושות וחוויות. אם יצאתם מהיצירה ובחרתם לא להציץ בתוכניה כנראה יצאתם עם תובנות אחרות לחלוטין מאשר מי שקרא. גם הקורא המתמיד אשר בחר לקרוא דבר או שניים בנושא מעבר, כנראה יכל לפרש ולראות ביצירה ביטויים של מספר רעיונות שונים לגמרי. לא כל שכן היצירה כל כך מלאה ושופעת דימויים שאם אצפה בשנית כנראה אוסיף ואבין דברים אחרים וכך אני סבורה כל צופה וצופה. דבר המחדש ומסקרן בפני עצמו.
 |
ליזיסטרטה X | צילום: MCF Cente
|
תחושת אפוקליפטיות ומחשבות על אוטופיה. ככה יצאתי מהיצירה של עמיחי.
אפוקליפטיות עולה דרך הוידאו התזזיתי והמהפנט, הדמויות האבודות, מבזקי החדשות ובעיקר דרך עבודת הניכור הגופנית שביימה. לא רק, גם רעיונות של מעבר מאחדות לאינדיבידואליזם עולים מהיצירה כמעין הצהרה חברתית על קהילת האדם העתידי. השפעה על תחושה עתידנית זו אעניק גם לריבוי הנשים ביצירה והצגתו של גבר אחד. לא רק אינטרפרטציה של עמיחי על ניצחון המהפכה המגדרית בהנהגת ליזיסטרטה אלא בעיה דמוגרפית מוכחת המקננת בעתידנו.
מחשבות על אוטופיה נגד דיסטופיה הן נגזרת של התמודדות קונספטואלית עם עדיתנו.
האם העתיד שלנו באמת הולך לכיוון שבו נהייה משועבדיה של הטכנולוגיה?
האם ישות "דו-ג'נדרית פסיכו-טכנולוגית" (מהתוכניה) היא עתידנו? מחשבות מנותקות מרגש ובחירות ראציונאליות אנליטיות? אני חייבת להודות שקשה לי להאמין.
הנפש האנושית כל כך אמוציונאלית ותלויית תרבות וחברה, האם נוכל להיות מנותקים מכל יסוד רגשי? אני בספק.
מה דעתכם?
* מחשבה מחדש על הגוף והצגתו
מחשבה מחדש על הגוף עולה אם חושבים על הצגתה של ליזיסטרטה (אם הבנתי נכון, לא מבטיחה) ביצירה. כאמור, ליזיסטרטה היא סוג של יישות דו-ג'נדרית המגולמת ע"י טרסג'נדר.ית שרירן.נית. רעיונית מורכב, אני יודעת. אבל הדימוי הוויזאולי לא היה מורכב בכלל. הוא היה מעניין, יפה ובהחלט מעלה מקום למחשבה מחדש על הגוף והצגתו.
לא רק, גם דרך סצנת ריקוד העמוד החושפני והאיירוטי, המזוהה עם חשפנות המתלווה במסרים מילוליים כגון "become anything" ודומים לו, מעלים שאלות על אופן הצגת הגוף ביצירה. גם דמות הזקנה, גם סצנת הסקס האירוטית ההופכת לשלישיה בלתי נגמרת. בקיצור! מהיצירה עולות תהיות המתיחסות על אופן התיחסותנו לגוף ולאופן בו הוא מוצג ככלל. לא אעניק כאן הצהרות, רק אציג את הנושאים כשאלות.
איך אנחנו מתיחסים לגוף שלנו? וכיצד אנו מפרשים אותו ומציגים אותו?
* למה זה רלוונטי?
אי אפשר להתעלם מהחדשנות של היצירה, מהיופי הויזואלי והחוויתי שהיא מעניקה. ואולי חשובה לא פחות העובדה שהיצירה שואלת שאלות על עתידנו, גם אם באופן קונספטואלי מעט מופרח ואפוקליפטי.
* וידאו
על נושא הווידאו אפשר להעניק התיחסות נפרדת בלתי נגמרת מרוב שחלק זה משמעותי ביצירה. אני לא חושבת שהוא היה כל כך פורץ דרך (אף על פי שהוא עשוי באופן יוצא מן הכלל) הרי מטריקס כבר ראינו כולנו לפני איזה עשור. אבל יחד עם זאת מדובר פה על מכלול וכשדברים נעשים טוב, תמיד יש להם רלוונטיות. ובכלל, כניסתו של הוידאו לתאטרון הוא נושא לכשעצמו שבלתי ניתן להתעלם ממנו ורלוונטי לכשעצמו.
* חיפושים של דרכים חדשות לחוויה תאטרלית
ביצירה ברור כי גבולות החוויה נפרצים, והחלל מתמלא בחוויה רגשית-חושית ופחות דרך הבנה או מחשבה. פארדוכסלי משו בהתחשב שעמיחי בחרה להציג לנו את ליזיסטרטה כיצור אל-אנושי בעלת תודעה טכנולוגית אל-רגשית. לא כל כך א-רגשיים. לא אנחנו כקהל ולא החוויה שמעניקה לנו עמיחי.
אני נהנתי מאוד מהיצירה, בעיני היא היתה מעניינת ויפיפיה וויזואלית.
ויודעים מה? רק לעצם חווית ההנאה עם ויזואלית ועם קונספטואלית ועם שעשוע אינטלקטואלי ועוד מילים גבוהות...
בשורה התחתונה להנאה תמיד מקום ורלוונטיות עבורי.
שלכם.ן
M.V
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה