רציתי להתחיל את הפוסט הזה מלכתוב מבול של תלונות, טענות אפילו זעקות לעזרה.
לכתוב דברים עוקצניים ומלאי התרסה כנגד המופע שראיתי במסגרת הפסטיבל, "החלקיקים האלמנטריים". מופע המבוסס על הרומן עטור הפרסים השנוי במחלוקת של הסופר הצרפתי הפרובוקטיבי מישל וולבק. בעיבוד, בימוי ועיצוב לבמה של ג'וליאן גוסלין. מופע שעורך כ-4 שעות בצרפתית. כן, קראתם נכון, 4 שעות.
אבל עכשיו כבר עבר סופ"ש, איכשהו כבר שבוע חלף, מיליון דברים קרו בדרך.
הכעס והבלבול שקעו, הציניות, הקיבעון והזקנה הקתרנית שיש בכל אחד מאיתנו כבר נטשו אותי.
ועכשיו כל מה שנשאר לי זה לנסות להבין.
כדי לעשות קצת סדר בכאוס אחלק את הפוסט הזה לכמה נושאים אשר בגדול יעמדו על מקומו של הפרובוקטיבי, אשאל את השאלה האם זה מייצג או מייצר? וכן אשתדל להתייחס לחלק מן המסרים האנטי ממסדיים שעולים מהיצירה. כל אלו תוך השאלה הגדולה שתרחף מעל: מה חשיבותה ומקומה של יצירה במתחם הציבורי?
* נקודה חשובה - ממש לא קריטי אם לא ראיתם את "החלקיקים האלמנטריים". כבר מעכשיו אני מזמינה אותכם לחשוב על כל יצירה שאי פעם ראיתם שהכעסיה אותכם ממש,שהוציא אתכם מהכלים, ששאלתם "למה אני לכל הרוחות רואה את זה?". כי בהרגשה הזו אני אתחיל לעסוק ובעיני זו אחת מהשאלות החשובות ביותר כשניגשים לאומנות.
אז בואו נתחיל.
אני קוראת וקוראת, ומרגישה שבשום מקום לא היתי יכולה להכין את עצמי למה שצפיתי. אולי אם הייתי קוראת את הרומן עצמו. גם אז אני לא בטוחה. זה היה קשוח. אולי מהקשוחים שראיתי בחיי. אבל אולי כאן בדיוק טמונה התמכרותי לתאטרון, אין באמת שום דבר המפריד ביני לבין מה שקורה על הבמה מלבד כמה מוסכמות חברתיות, ובגדול הדברים מתרחשים מול עיני, ללא יכולת לעצור אותם כבסרט, ללא יכולת לקרוא אותם ולערוך להם סובלימציה בלתי רצונית במוחי. בתאטרון הדברים עובדים אחרת what you see is what you get. לטובה ולרעה.
נכון, תמיד יש רבדים ומסרים סמויים, סותרים, מוסיפים, מעמיקים, ביקורתיים -כל מה שתגידו, נכון.
אבל כאשר רואים אונס על הבמה, רואים אונס על הבמה. ולא, הוא לא היה אומנותי או מרומז. הוא היה שם, מול עיני. וזה רק בשעה הראשונה. היו עוד 3 שעות לפני.
נשימה עמוקה. אני מנסה לעקוף את כל מה שמכעיס ילדה תמימה, זקנה קתרנית וסטודנטית עמוסה ולחשוב למה פסטיבל ישראל בחרו בהצגה כל כך מינית ואלימה רגשית להיות להם כחלק מהרפרטואר האומנותי שלהם.
ונראה לי שאפשר להתחיל מהעובדה שמישל וולבק נחשב בעיני רבים כאחד מן הסופרים החשובים ביותר בדורנו ואת יצירתו "החלקיקים האלמנטריים" שהפכה בן לילה לרב מכר מחשיבים לאחת מן היצירות הגדולות והחשובות של זמננו והוא תורגם לשפות רבות. אז אי אפשר להתעלם מזה. אחת - אפס.
מדובר בפרובוקציות. שכן אפשר לומר, ואני מרגישה בנח לחלוטין בהצרתי כי "החלקיקים האלמנטריים" לפני הכל זו פרובוקציה. אז למה כל כך חשוב לראות פרובוקציות במרחב הציבורי? ובפסטיבל ישראל NO LESS! האם אחרי שהפרובוקציה מתפוגגת מתחיל באמת תהליך עמוק של פירוק וחשיבה מחדש? האם הזעזוע עובר ומתחילות לצוף משמעויות חשובות, ביקורתיות, אשר לכשעצמן בעלות משמעות חשובה לחברה? האם אנחנו באמת יכולים לתרגם את הפרובוקציות ולתעל אותן?
אלו שאלות גדולות וחשובות מאוד. לא אתן עליהן תשובה, אהרהר עליהן יחד איתכם. מה שבטוח יש מקום וערך לחיפוש וכאן העניק את הקרדיט לפסטיבל גם כאשר הטון שלי לעיתים ביקורתי ולא בהכרח מקבל.
בכדי לנתח את כל האלמנטים המתריסים, המבקרים והפרובוקטיבים העולים ביצירה יהיה עלי לכתוב כנראה ספר שלם. שכן היצירה בהחלט נוגעת באלמנטים רבים המתכתבת עם הוגים רבים, תנועות היסטוריות שונות, זרמים אידיאליסטים כאלו ואחרים ויוצאת בהצהרות אנטי-ממסדיות-חברתיות שוב ושוב ושוב.
אולי רק לדוגמא, ובהחלט לא אחת מן המתריסות ביותר, אספר לכם כי ברונו (אחת מהדמויות המרכזיות) מנסה באופן עלוב ומגעיל לאנוס אישה המצהירה על עצמה שהיא ביישנית וקתולית זאת תוך כדי שהוא מצטט את פאקינג שייקספיר והוגים גדולים נוספים. תסכימו איתו שזו הצהרה המבקשת לבזות את המוכר והנחשב בעיני החברה.
ועכשיו אני לא מתאפקת, אני אספר לכם שאפשר לומר בכללי שהמילה זרע מככבת, מיותר לציין שהערום חוגג (וממש לא רק החזה של הנשים עליו אנחנו כבר כל כך רגילים לראות בכל סדרה או סרט, אני מדברת על כל מכלול האיברים כולם: ווג'איז, ישבנים ושלונגים מבלים), סיפורים ציוריים וויזואלים על מגוון צורות של מין כושל, על הרבה מאוד אוננות, על אורגיות, המחשה וויזואלית של ברונו המתאר איך בנערותו נכנס לחדר אימו בזמן שהיא ישנה עירומה מתכופף כך שפניו נמצאות במדיוק בין רגליה וכמעט נוגע בידיו בערוותה. על כפייה של מין אנאלי ואוראלי על ילדות תחת מרותו, הרבה מאוד מין כפוי של נשים בכמה רבדים. סיפורים על ילדות אשר נכפה עליהם מין תוך כדי אלימות קשה המתוארת לפרטי פרטים משפילים, מחרידים וצורמים ועוד ועוד סיפורים של כל הדמויות אשר השאירו אותי בתחושה כי גם אותי, כצופה, ההצגה אונסת בכפייתה עלי כמות מין אלים חסר כל רסן במשך כ-4 שעות.
* מייצר או מיייצג
הנושא השני הוא מן שאלת השאלות באומנות. משחר ההסטוריה נלחם כל שלטון באשר הוא באומנות בשל סוגיה זו. האם המוצג בפומבי מייצר או מייצג. זה יכול לעלות בקונטקסט של אלימות, של חתרנות ועל כל סוגיה שתעלו על הדעת.
ולעניינו, האם יצירה שכזו מייצגת את המציאות החברתית בטון ביקורתי או האם דווקא צפייה במכלול כל כך אינטנסיבי של תיאורי מין ואלימות דווקא מעלה את רמת המיניות חסרת הרסן והאלימות בקרב האוכלוסיה?! פארדוכסלי לא? מי על המוקד? היוצר מבקר או דווקא מבוקר? ייצור עוד ועוד אימג'ים של מין ואלימות המחלחלים לתודעתנו או דווקא מספק לנו קריאה אמיצה להתעורר ולבחון מחדש את אופן התיחסותנו אשר דווקא תביא לריסוננו?
אני חייבת לטעון בביקורתיות כי הצגה שכזו המצהירה על עצמה כי היא "מציאות ללא פשרות" (מהתכוניה) הינה דווקא אינטרפרצטציה אשר אספה במודע ובבחירה מכלול של סיפורי זוועה על צדדיהם הקטסטרופאליים ביותר. זו בעיני איננה מציאות אובייקטיבית כפי שמנסים לשווק אותה ג'וסלין הבמאי ושאר גורמי הפסטיבל בניסוחים מדעיים וקריצה לאמיל זולא, התיאורטיקן הנטורליסטי אשר חרט על דגלו אובייקטיביות ומדעיות. זו איננה מציאות אובייקטיבית. זו פרשנות של מציאות ואל לגבול זה להטשטש.
* אנטי ממסדי
כאמור, אנטי ממסדיות ביצירה זו היא לא דבר מוסווה, היא צועקת את היותה כזו בכל דרך אפשרית.
דרך הצגתו של המין כמוצר צריכה, הוקעת התענוג והאינטימיות והצגתו כבלתי רלוונטי למעט קריצות אופטימיות. האופן בו המיניות והחופש המיני עולים כתחרות אלימה של שליטה, תחרות על רף גבול היכולת, רף גבול הזוועה. השוואה למרדף התמידי אחרי כסף בעידננו הקפיטליסטי חסר הרגש.
יש מי שיש לו המון יש מי שאין לו כלום.
אמירות על אמת מכוערת, שבירת כל רומנטיזציה. זעזוע מוחלט של מסיפורי זוועה ופחד קיומי.
ביקורת נוקבת על האינדיבידואליזם המשוחרר מכל, דרך התפתחות המדע והעלמות הדת עולה שחרור הרסן המוסרי המייצר מפלצות אגואיסטיות נרקיסיסטיות ואלימות חסרות שבע. אנומיה מוחלטת.
אני בטוחה שלא עמדתי אפילו על חלק מאוצרותיה של היצירה. שכאמור, היא באמת שופעת אמירות וביקורת.
אבל בוייייי, וולבק טעון! ואף על פי זאת בהחלט אסכים כי אופן הצגת המיניות של וולבק היא מודרנית ופורצת גבולות, אפילו אם חורגת מגבולות הטעם הטוב.
אורכה של ההצגה הינה גם אלמנט, מטרתה בין היתר להעיק, חשתי כבעונש. עונש על עצם קיומי. לזעוק את מימד הזעזוע, שיצרום לי, שיהיה לי קשה.
אני יכולה להבין את זה עכשיו. מעשה מחושב מתוך רצון להתסיס את הצופה ולא לתת לו להשאר בהכחשותיו. פירוק אחרי פירוק, שעה אחרי שעה.
וההצגה בהחלט לא השאירה אותי אדישה.
לסיכום,
הפוסט, ובכן, קצר הוא לא. מודה לכך על שקראתם.
בניסיונותי לקצר נכשלתי. כאשר הדבר כל כך בועט בך אינך יכול להשאר עליו אדיש.
אני תוהה עם את כמות צומת הלב שאני מעניקה ליצירה מגיע לה. מי שעושה הכי הרבה רעש וצלצולים אומרים את הדברים הכי חשובים? אם אני צועקת שומעים אותי?
חשוב לי להבהיר כי אני לא רק משבחת את היצירה ולא רק מבקרת אותה. אני תוהה, אני חושבת, אני מנסה לעכל אותה. אני תוהה עם ההצהרות שלה באמת מקבלות ביטוי ומחלחלות אצל הצופה?
האם ליצירות מזן זה יש מקום במרחב הציבורי? ברור שכן.
האם אני חושבת שיש להעביר מסרים אלו בדרכים אחרות? כנראה שכן.
ואולי התובנה הגדולה ביותר ממנה יצאתי "מהחלקיקים האלמנטריים" ומפוסט זה,
לפרובוקטיבי רמות שונות ותפקיד חשוב בעשייה אומנותית. גם אם סביר שלא אהיה סנגורית גדולה של דרכו הקיצונית במקרה זה, אכבד אותו ואחפש תמיד אחר טיבו והאפקט האמיתי אשר הוא מייצר, ולא רק מה שהוא מצהיר על עצמו.
שלכם,
M.V
לכתוב דברים עוקצניים ומלאי התרסה כנגד המופע שראיתי במסגרת הפסטיבל, "החלקיקים האלמנטריים". מופע המבוסס על הרומן עטור הפרסים השנוי במחלוקת של הסופר הצרפתי הפרובוקטיבי מישל וולבק. בעיבוד, בימוי ועיצוב לבמה של ג'וליאן גוסלין. מופע שעורך כ-4 שעות בצרפתית. כן, קראתם נכון, 4 שעות.
אבל עכשיו כבר עבר סופ"ש, איכשהו כבר שבוע חלף, מיליון דברים קרו בדרך.
הכעס והבלבול שקעו, הציניות, הקיבעון והזקנה הקתרנית שיש בכל אחד מאיתנו כבר נטשו אותי.
ועכשיו כל מה שנשאר לי זה לנסות להבין.
 |
| מתוך "החלקיקים האלמנטריים" | צילום: Simon Gosselin |
כדי לעשות קצת סדר בכאוס אחלק את הפוסט הזה לכמה נושאים אשר בגדול יעמדו על מקומו של הפרובוקטיבי, אשאל את השאלה האם זה מייצג או מייצר? וכן אשתדל להתייחס לחלק מן המסרים האנטי ממסדיים שעולים מהיצירה. כל אלו תוך השאלה הגדולה שתרחף מעל: מה חשיבותה ומקומה של יצירה במתחם הציבורי?
* נקודה חשובה - ממש לא קריטי אם לא ראיתם את "החלקיקים האלמנטריים". כבר מעכשיו אני מזמינה אותכם לחשוב על כל יצירה שאי פעם ראיתם שהכעסיה אותכם ממש,שהוציא אתכם מהכלים, ששאלתם "למה אני לכל הרוחות רואה את זה?". כי בהרגשה הזו אני אתחיל לעסוק ובעיני זו אחת מהשאלות החשובות ביותר כשניגשים לאומנות.
אז בואו נתחיל.
 |
| כן, ההצגה די שמה עלינו זין. "החלקיקים האלמנטריים" | צילום: Simon Gosselin |
* על מקומו של הפרובוקטיבי
אני קוראת וקוראת, ומרגישה שבשום מקום לא היתי יכולה להכין את עצמי למה שצפיתי. אולי אם הייתי קוראת את הרומן עצמו. גם אז אני לא בטוחה. זה היה קשוח. אולי מהקשוחים שראיתי בחיי. אבל אולי כאן בדיוק טמונה התמכרותי לתאטרון, אין באמת שום דבר המפריד ביני לבין מה שקורה על הבמה מלבד כמה מוסכמות חברתיות, ובגדול הדברים מתרחשים מול עיני, ללא יכולת לעצור אותם כבסרט, ללא יכולת לקרוא אותם ולערוך להם סובלימציה בלתי רצונית במוחי. בתאטרון הדברים עובדים אחרת what you see is what you get. לטובה ולרעה.
נכון, תמיד יש רבדים ומסרים סמויים, סותרים, מוסיפים, מעמיקים, ביקורתיים -כל מה שתגידו, נכון.
אבל כאשר רואים אונס על הבמה, רואים אונס על הבמה. ולא, הוא לא היה אומנותי או מרומז. הוא היה שם, מול עיני. וזה רק בשעה הראשונה. היו עוד 3 שעות לפני.
 |
| החלקיקים האלמנטרים | מישל וולבק מתוך אתר booknet |
ונראה לי שאפשר להתחיל מהעובדה שמישל וולבק נחשב בעיני רבים כאחד מן הסופרים החשובים ביותר בדורנו ואת יצירתו "החלקיקים האלמנטריים" שהפכה בן לילה לרב מכר מחשיבים לאחת מן היצירות הגדולות והחשובות של זמננו והוא תורגם לשפות רבות. אז אי אפשר להתעלם מזה. אחת - אפס.
מדובר בפרובוקציות. שכן אפשר לומר, ואני מרגישה בנח לחלוטין בהצרתי כי "החלקיקים האלמנטריים" לפני הכל זו פרובוקציה. אז למה כל כך חשוב לראות פרובוקציות במרחב הציבורי? ובפסטיבל ישראל NO LESS! האם אחרי שהפרובוקציה מתפוגגת מתחיל באמת תהליך עמוק של פירוק וחשיבה מחדש? האם הזעזוע עובר ומתחילות לצוף משמעויות חשובות, ביקורתיות, אשר לכשעצמן בעלות משמעות חשובה לחברה? האם אנחנו באמת יכולים לתרגם את הפרובוקציות ולתעל אותן?
אלו שאלות גדולות וחשובות מאוד. לא אתן עליהן תשובה, אהרהר עליהן יחד איתכם. מה שבטוח יש מקום וערך לחיפוש וכאן העניק את הקרדיט לפסטיבל גם כאשר הטון שלי לעיתים ביקורתי ולא בהכרח מקבל.
בכדי לנתח את כל האלמנטים המתריסים, המבקרים והפרובוקטיבים העולים ביצירה יהיה עלי לכתוב כנראה ספר שלם. שכן היצירה בהחלט נוגעת באלמנטים רבים המתכתבת עם הוגים רבים, תנועות היסטוריות שונות, זרמים אידיאליסטים כאלו ואחרים ויוצאת בהצהרות אנטי-ממסדיות-חברתיות שוב ושוב ושוב.
אולי רק לדוגמא, ובהחלט לא אחת מן המתריסות ביותר, אספר לכם כי ברונו (אחת מהדמויות המרכזיות) מנסה באופן עלוב ומגעיל לאנוס אישה המצהירה על עצמה שהיא ביישנית וקתולית זאת תוך כדי שהוא מצטט את פאקינג שייקספיר והוגים גדולים נוספים. תסכימו איתו שזו הצהרה המבקשת לבזות את המוכר והנחשב בעיני החברה.
ועכשיו אני לא מתאפקת, אני אספר לכם שאפשר לומר בכללי שהמילה זרע מככבת, מיותר לציין שהערום חוגג (וממש לא רק החזה של הנשים עליו אנחנו כבר כל כך רגילים לראות בכל סדרה או סרט, אני מדברת על כל מכלול האיברים כולם: ווג'איז, ישבנים ושלונגים מבלים), סיפורים ציוריים וויזואלים על מגוון צורות של מין כושל, על הרבה מאוד אוננות, על אורגיות, המחשה וויזואלית של ברונו המתאר איך בנערותו נכנס לחדר אימו בזמן שהיא ישנה עירומה מתכופף כך שפניו נמצאות במדיוק בין רגליה וכמעט נוגע בידיו בערוותה. על כפייה של מין אנאלי ואוראלי על ילדות תחת מרותו, הרבה מאוד מין כפוי של נשים בכמה רבדים. סיפורים על ילדות אשר נכפה עליהם מין תוך כדי אלימות קשה המתוארת לפרטי פרטים משפילים, מחרידים וצורמים ועוד ועוד סיפורים של כל הדמויות אשר השאירו אותי בתחושה כי גם אותי, כצופה, ההצגה אונסת בכפייתה עלי כמות מין אלים חסר כל רסן במשך כ-4 שעות.
* מייצר או מיייצג
הנושא השני הוא מן שאלת השאלות באומנות. משחר ההסטוריה נלחם כל שלטון באשר הוא באומנות בשל סוגיה זו. האם המוצג בפומבי מייצר או מייצג. זה יכול לעלות בקונטקסט של אלימות, של חתרנות ועל כל סוגיה שתעלו על הדעת.
ולעניינו, האם יצירה שכזו מייצגת את המציאות החברתית בטון ביקורתי או האם דווקא צפייה במכלול כל כך אינטנסיבי של תיאורי מין ואלימות דווקא מעלה את רמת המיניות חסרת הרסן והאלימות בקרב האוכלוסיה?! פארדוכסלי לא? מי על המוקד? היוצר מבקר או דווקא מבוקר? ייצור עוד ועוד אימג'ים של מין ואלימות המחלחלים לתודעתנו או דווקא מספק לנו קריאה אמיצה להתעורר ולבחון מחדש את אופן התיחסותנו אשר דווקא תביא לריסוננו?
 |
| תמונות גסות מאלו לא פירסמו, מה אתם חושבים? החלקיקים האלמנטריים | יח"צ | צילום: Simon Gosselin |
* אנטי ממסדי
כאמור, אנטי ממסדיות ביצירה זו היא לא דבר מוסווה, היא צועקת את היותה כזו בכל דרך אפשרית.
דרך הצגתו של המין כמוצר צריכה, הוקעת התענוג והאינטימיות והצגתו כבלתי רלוונטי למעט קריצות אופטימיות. האופן בו המיניות והחופש המיני עולים כתחרות אלימה של שליטה, תחרות על רף גבול היכולת, רף גבול הזוועה. השוואה למרדף התמידי אחרי כסף בעידננו הקפיטליסטי חסר הרגש.
יש מי שיש לו המון יש מי שאין לו כלום.
אמירות על אמת מכוערת, שבירת כל רומנטיזציה. זעזוע מוחלט של מסיפורי זוועה ופחד קיומי.
ביקורת נוקבת על האינדיבידואליזם המשוחרר מכל, דרך התפתחות המדע והעלמות הדת עולה שחרור הרסן המוסרי המייצר מפלצות אגואיסטיות נרקיסיסטיות ואלימות חסרות שבע. אנומיה מוחלטת.
אני בטוחה שלא עמדתי אפילו על חלק מאוצרותיה של היצירה. שכאמור, היא באמת שופעת אמירות וביקורת.
אבל בוייייי, וולבק טעון! ואף על פי זאת בהחלט אסכים כי אופן הצגת המיניות של וולבק היא מודרנית ופורצת גבולות, אפילו אם חורגת מגבולות הטעם הטוב.
אורכה של ההצגה הינה גם אלמנט, מטרתה בין היתר להעיק, חשתי כבעונש. עונש על עצם קיומי. לזעוק את מימד הזעזוע, שיצרום לי, שיהיה לי קשה.
אני יכולה להבין את זה עכשיו. מעשה מחושב מתוך רצון להתסיס את הצופה ולא לתת לו להשאר בהכחשותיו. פירוק אחרי פירוק, שעה אחרי שעה.
וההצגה בהחלט לא השאירה אותי אדישה.
 |
| מתוך אתר הפסטיבל, "החלקיקים האלמנטריים" | צילום: Simon Gosselin |
הפוסט, ובכן, קצר הוא לא. מודה לכך על שקראתם.
בניסיונותי לקצר נכשלתי. כאשר הדבר כל כך בועט בך אינך יכול להשאר עליו אדיש.
אני תוהה עם את כמות צומת הלב שאני מעניקה ליצירה מגיע לה. מי שעושה הכי הרבה רעש וצלצולים אומרים את הדברים הכי חשובים? אם אני צועקת שומעים אותי?
חשוב לי להבהיר כי אני לא רק משבחת את היצירה ולא רק מבקרת אותה. אני תוהה, אני חושבת, אני מנסה לעכל אותה. אני תוהה עם ההצהרות שלה באמת מקבלות ביטוי ומחלחלות אצל הצופה?
האם ליצירות מזן זה יש מקום במרחב הציבורי? ברור שכן.
האם אני חושבת שיש להעביר מסרים אלו בדרכים אחרות? כנראה שכן.
ואולי התובנה הגדולה ביותר ממנה יצאתי "מהחלקיקים האלמנטריים" ומפוסט זה,
לפרובוקטיבי רמות שונות ותפקיד חשוב בעשייה אומנותית. גם אם סביר שלא אהיה סנגורית גדולה של דרכו הקיצונית במקרה זה, אכבד אותו ואחפש תמיד אחר טיבו והאפקט האמיתי אשר הוא מייצר, ולא רק מה שהוא מצהיר על עצמו.
שלכם,
M.V
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה