נפגשתי בימים אלו עם מר איציק ג'ולי, המנהל האומנותי של פסטיבל ישראל.
אני מודה שבאתי מוכנה.
הייתי כבר במפגש או שניים על הפסטיבל, עברתי על התוכניה, חרשתי ת'אתר... ובקיצור, באתי מוכנה.
אחד המשפטים של מנכ"ל הפסטיבל, מר איל שר, הדהד בראשי "מכנים את הפסטיבל כיעד עבור מיטיבי לכת, אליטיסטים" ונגד זה נלחמים מנהלי הפסטיבל.
"אני מיטיבת לכת?" ואפילו שהבהירו שוב ושוב בשיחות, בפאנלים ובכל חומר כתוב על הפסטיבל שלא כך הדבר ולא כך מתיחס הפסטיבל לעצמו וחשוב מכך, אל מבקריו, שאלתי את עצמי בהסתייגות מוחלטת בהמתנה לג'ולי: מי הקהל של הפסטיבל הזה? ולמי הם מכוונים אותו? ומה אני קשורה!?
שמעתי שג'ולי בימים אלו עושה עבודה קשוחה למדי. הוא הולך ממוסד לימודים אחד לאחר, חורש את הארץ, את המקומות שג'ולי רואה בהם מקור לקהלו הרלוונטי ביותר - הסטודנטים. מהעיברית, לאקדמיה, למוסללה, לחזותי ועוד ועוד ועוד. האיש עסוק. בנוסף כבר שמעתי את ג'ולי מדבר (כאמור, הילדה הגיע מוכנה) והדגש על הצעירים והסטודנטים הועבר ללא רמיזות.
ג'ולי פוגש אותי עם חיוך רחב, שופע קוליות כזאת שיש לגברים מבוגרים עם קיק אומנותי ואולי קצת ציניות?
אני מתכננת להתחיל את הראיון לפי השאלות המתוכננות שלי, אבל דוגרי אני מסתכלת עליהם שוב והן כבר כל כך חרושות. הן מופיעות בכל מקום, רק תכניסו בחיפוש "פסטיבל ישראל" ותוכלו לראות כבר כל כך הרבה כתבות ותמיד אותן שאלות. כמה נדוש, כמה מעיק, אז כושיליפאפו, ויתרתי.
הסתכלתי על ג'ולי ושאלתי אותו: "מה הרעב הזה לסטודנטים?"
ג'ולי עונה בלי לחשוב בכלל: "סטודנטים הם כוח ממש רציני". אני מחייכת בשביעות רצון, לא כל כך ברור לי למה.
"אני רוצה לפנות לסטודנטים, לאלו שלומדים אומנות באופן ברור, הרי זו הזדמנות נדירה! זה המרחב שלנו, ירושלים, ישראל. ועכשיו זה קורה כאן!"
"הסטודנטים הם הקהל של העתיד, הם יכוונו את העתיד, הם אלו שיצרכו אותה ובשורה תחתונה, הם אלו שייצרו אותה בהמשך. אנחנו רוצים שהם יראו חומרים מהסוג הזה. הרעיון שעומד מאחורי הבאתה של כל יצירה ויצירה לפסטביל הוא הצורך לחשוף לקהל הישראלי אמנות ותרבות איכותית, עכשווית, חוויה חד פעמית, לאתגר את הצופה."
ג'ולי ממשיך עם פאשן וציניות שמתאימה לי בול.
"הרי סטודנט שלומד תאטרון ורואה רק את התאטרון הרפרטוארי בארץ זה כמו לשלוח תלמיד לרפואה לנתח בשנות ה-80. צריך לחוות מה שקורה עכשיו! ופשוט צריך לצאת ולראות".
"הסטודנטים באים ממערכת חינוך עצלנית" טוען ג'ולי ומשנה לחלוטין את הטון. "היא קונבנציונאלית ולא מאתגרת את הסטודנטים, את התלמידים בכלל. זו סוגייה אחרת לגמרי אבל מן הסתם מאוד קשורה." והדבר שמאוד ברור שג'ולי רוצה לומר זה שהם לא מתכננים להיות כאלו ומה שאנחנו הולכים לראות הולך להיות חדש לנו ואולי לא תמיד הכי אכיל.
ג'ולי מעביר לי מן תחושת "זה מובן מאליו" מאוד חזקה, תחושה שאסור להיות כל כך פאסיביים, רצון ענק לצאת ולכבוש את הפסטיבל. אני מרגישה קצת במן שיחת מוטיבציה מהסוג הטהור ביותר. וכמה שזה בא בטוב.
עופפתי לרגע של חזון. חזרתי. ג'ולי ממשיך: "מוסדיות מסתכלת על מוסדיות. אני לא מגיע ולא נמצא במרחב של התאטרון הממוסד ולכן אני גם רוצה לאפשר לדברים שהם לא מהמרחב הזה להתקיים ולהיות, לתת להם במה, הפסטיבל צועד קדימה ומזמין את האומנות האמיצה, את העשייה המורכבת, ואת הדיאלוג בין הקהל לאומנות."
"זה מה שאני רציתי לעשות בתור צעיר." רגע של פאתוס. פר, מגיע לו. "לראות! ולראות את מה שהכי מענייין ומעורר מחשבה. אתם לומדים על כל מיני דברים ועכשיו יש לכם הזדמנות באמת לראות! דברים ענקיים, מכוננים!
זה פותח מקום לרעיונות, השראה ואפשרויות שהאומנות יכולה להיות, מסיר מעלייך את כל המחשבות הלוקאליות היבשושיות והמעיקות, ולפתע אתה נהייה חלק ממדינת האומנות.
ככה זה מבחינתי, אומנות זה גאולה."
ועם חוזרים קצת לתכל'ס:
"היום אנחנו רוצים לעודד את הראדר האומנותי
לזהות ולשדרג אומנים אומנותיים
ורוצים לפתוח דלתות, חלונות, הכל! ובכל הכח."
ואם בפניה ישירה אז ג'ולי מוסר: "אנחנו רוצים שתדברו עלינו, תגיבו עלינו, תכתבו עלינו, תהייו חלק ממה שקורה כאן ועכשיו. זאת הזדמנות, אל תפספסו אותה. אנחנו כבר כאן."
יצאתי מהראיון מוקסמת ומפוצצת אנרגיה והבנתי שזה באמת קורה. החלטתי שאני לא אהיה פאסיבית ואהיה חלק בדרכי שלי. חלק מהיופי של להיות סטודנט זה המקום המדהים הזה שיש לנו לחפש, להתנסות וללמוד. אני נותנת לעצמי את הפריבילגיה הזו ומנסה. מה אתכם?
ובנימה אישית, בואו לראות. אני בהחלט מתכננת לעשות כן. אפילו עם הלימודים, העבודה וכנראה מחסור שעות שינה קסום. אבל אני לא מתכננת להפסיד. אנחנו הקהל החדש.
זה לא מובן מאליו, זה נכון. זה גם לא זול, זה גם נכון. אבל תמיד יש דרכים להנגיש, בטח לסטודנטים (מוזמנים לפנות גם אלי בעניין).
בנימה אפילו יותר אישית, אם אנחנו רוצים שדברים באמת מעניינים יקרו כאן, אם אנחנו באמת רוצים להפסיק להיות פריפריה של העולם מכל הבחינות ואם אנחנו באמת רוצים שבמרחב הציבורי תתרחש ההעשרה הזאת שלא מפחדת מרייטינג, אנחנו פשוט מאוד צריכים להצביע ברגליים.
אני מזמינה אותכם לבוא, לקרוא, לכתוב, להוסיף, להביע דעה ולהגיב כאוות נפשכם. אם הייתם במופע אל תחששו וכתבו עליו! ואם זורם לכם אפילו שלחו אלי, ואולי רבים נוספים יוכלו לקרוא ולחשוב אחרת.
מוסיפה את הוידאו פרומושן של הפסטיבל. אותי הוא די מרשים.
משאירה אותכם עם חשק.
לכו לראות.
שלכם
M.V
אני מודה שבאתי מוכנה.
הייתי כבר במפגש או שניים על הפסטיבל, עברתי על התוכניה, חרשתי ת'אתר... ובקיצור, באתי מוכנה.
אחד המשפטים של מנכ"ל הפסטיבל, מר איל שר, הדהד בראשי "מכנים את הפסטיבל כיעד עבור מיטיבי לכת, אליטיסטים" ונגד זה נלחמים מנהלי הפסטיבל.
"אני מיטיבת לכת?" ואפילו שהבהירו שוב ושוב בשיחות, בפאנלים ובכל חומר כתוב על הפסטיבל שלא כך הדבר ולא כך מתיחס הפסטיבל לעצמו וחשוב מכך, אל מבקריו, שאלתי את עצמי בהסתייגות מוחלטת בהמתנה לג'ולי: מי הקהל של הפסטיבל הזה? ולמי הם מכוונים אותו? ומה אני קשורה!?
שמעתי שג'ולי בימים אלו עושה עבודה קשוחה למדי. הוא הולך ממוסד לימודים אחד לאחר, חורש את הארץ, את המקומות שג'ולי רואה בהם מקור לקהלו הרלוונטי ביותר - הסטודנטים. מהעיברית, לאקדמיה, למוסללה, לחזותי ועוד ועוד ועוד. האיש עסוק. בנוסף כבר שמעתי את ג'ולי מדבר (כאמור, הילדה הגיע מוכנה) והדגש על הצעירים והסטודנטים הועבר ללא רמיזות.
ג'ולי פוגש אותי עם חיוך רחב, שופע קוליות כזאת שיש לגברים מבוגרים עם קיק אומנותי ואולי קצת ציניות?
אני מתכננת להתחיל את הראיון לפי השאלות המתוכננות שלי, אבל דוגרי אני מסתכלת עליהם שוב והן כבר כל כך חרושות. הן מופיעות בכל מקום, רק תכניסו בחיפוש "פסטיבל ישראל" ותוכלו לראות כבר כל כך הרבה כתבות ותמיד אותן שאלות. כמה נדוש, כמה מעיק, אז כושיליפאפו, ויתרתי.
הסתכלתי על ג'ולי ושאלתי אותו: "מה הרעב הזה לסטודנטים?"
ג'ולי עונה בלי לחשוב בכלל: "סטודנטים הם כוח ממש רציני". אני מחייכת בשביעות רצון, לא כל כך ברור לי למה.
"אני רוצה לפנות לסטודנטים, לאלו שלומדים אומנות באופן ברור, הרי זו הזדמנות נדירה! זה המרחב שלנו, ירושלים, ישראל. ועכשיו זה קורה כאן!"
 |
| מתוך אתר הפסטיבל. "עצמי לא גמור"\ קסבייה לה רוי |
"הסטודנטים הם הקהל של העתיד, הם יכוונו את העתיד, הם אלו שיצרכו אותה ובשורה תחתונה, הם אלו שייצרו אותה בהמשך. אנחנו רוצים שהם יראו חומרים מהסוג הזה. הרעיון שעומד מאחורי הבאתה של כל יצירה ויצירה לפסטביל הוא הצורך לחשוף לקהל הישראלי אמנות ותרבות איכותית, עכשווית, חוויה חד פעמית, לאתגר את הצופה."
ג'ולי ממשיך עם פאשן וציניות שמתאימה לי בול.
"הרי סטודנט שלומד תאטרון ורואה רק את התאטרון הרפרטוארי בארץ זה כמו לשלוח תלמיד לרפואה לנתח בשנות ה-80. צריך לחוות מה שקורה עכשיו! ופשוט צריך לצאת ולראות".
"הסטודנטים באים ממערכת חינוך עצלנית" טוען ג'ולי ומשנה לחלוטין את הטון. "היא קונבנציונאלית ולא מאתגרת את הסטודנטים, את התלמידים בכלל. זו סוגייה אחרת לגמרי אבל מן הסתם מאוד קשורה." והדבר שמאוד ברור שג'ולי רוצה לומר זה שהם לא מתכננים להיות כאלו ומה שאנחנו הולכים לראות הולך להיות חדש לנו ואולי לא תמיד הכי אכיל.
ג'ולי מעביר לי מן תחושת "זה מובן מאליו" מאוד חזקה, תחושה שאסור להיות כל כך פאסיביים, רצון ענק לצאת ולכבוש את הפסטיבל. אני מרגישה קצת במן שיחת מוטיבציה מהסוג הטהור ביותר. וכמה שזה בא בטוב.
עופפתי לרגע של חזון. חזרתי. ג'ולי ממשיך: "מוסדיות מסתכלת על מוסדיות. אני לא מגיע ולא נמצא במרחב של התאטרון הממוסד ולכן אני גם רוצה לאפשר לדברים שהם לא מהמרחב הזה להתקיים ולהיות, לתת להם במה, הפסטיבל צועד קדימה ומזמין את האומנות האמיצה, את העשייה המורכבת, ואת הדיאלוג בין הקהל לאומנות."
"זה מה שאני רציתי לעשות בתור צעיר." רגע של פאתוס. פר, מגיע לו. "לראות! ולראות את מה שהכי מענייין ומעורר מחשבה. אתם לומדים על כל מיני דברים ועכשיו יש לכם הזדמנות באמת לראות! דברים ענקיים, מכוננים!
זה פותח מקום לרעיונות, השראה ואפשרויות שהאומנות יכולה להיות, מסיר מעלייך את כל המחשבות הלוקאליות היבשושיות והמעיקות, ולפתע אתה נהייה חלק ממדינת האומנות.
ככה זה מבחינתי, אומנות זה גאולה."
ועם חוזרים קצת לתכל'ס:
"היום אנחנו רוצים לעודד את הראדר האומנותי
לזהות ולשדרג אומנים אומנותיים
ורוצים לפתוח דלתות, חלונות, הכל! ובכל הכח."
 |
| מתוך אתר 'גלובס'. איציק ג'ולי | צילום:תמר מצפי |
ואם בפניה ישירה אז ג'ולי מוסר: "אנחנו רוצים שתדברו עלינו, תגיבו עלינו, תכתבו עלינו, תהייו חלק ממה שקורה כאן ועכשיו. זאת הזדמנות, אל תפספסו אותה. אנחנו כבר כאן."
יצאתי מהראיון מוקסמת ומפוצצת אנרגיה והבנתי שזה באמת קורה. החלטתי שאני לא אהיה פאסיבית ואהיה חלק בדרכי שלי. חלק מהיופי של להיות סטודנט זה המקום המדהים הזה שיש לנו לחפש, להתנסות וללמוד. אני נותנת לעצמי את הפריבילגיה הזו ומנסה. מה אתכם?
ובנימה אישית, בואו לראות. אני בהחלט מתכננת לעשות כן. אפילו עם הלימודים, העבודה וכנראה מחסור שעות שינה קסום. אבל אני לא מתכננת להפסיד. אנחנו הקהל החדש.
זה לא מובן מאליו, זה נכון. זה גם לא זול, זה גם נכון. אבל תמיד יש דרכים להנגיש, בטח לסטודנטים (מוזמנים לפנות גם אלי בעניין).
בנימה אפילו יותר אישית, אם אנחנו רוצים שדברים באמת מעניינים יקרו כאן, אם אנחנו באמת רוצים להפסיק להיות פריפריה של העולם מכל הבחינות ואם אנחנו באמת רוצים שבמרחב הציבורי תתרחש ההעשרה הזאת שלא מפחדת מרייטינג, אנחנו פשוט מאוד צריכים להצביע ברגליים.
אני מזמינה אותכם לבוא, לקרוא, לכתוב, להוסיף, להביע דעה ולהגיב כאוות נפשכם. אם הייתם במופע אל תחששו וכתבו עליו! ואם זורם לכם אפילו שלחו אלי, ואולי רבים נוספים יוכלו לקרוא ולחשוב אחרת.
מוסיפה את הוידאו פרומושן של הפסטיבל. אותי הוא די מרשים.
משאירה אותכם עם חשק.
לכו לראות.
שלכם
M.V
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה