ליזיסטרטה X

אז הנה לנו משב לוקאלי. כמו שבעיתונות אוהבים לומר, 'גאווה ישראלית'.
 עמנואלה עמיחי (כן כן, הבת של...) מביאה לנו עיבוד עתידני ומרהיב למחזה ליזיסטרטה של אריסטופנס (הנכתב 411 לפנה"ס!) עתיר עבודת ווידאו מהפנטת שיצרה עמיחי יחד עם האמן רן סלווין.

אליפות וויזואלית | ליזיסטרטה X

בפוסט זה אנחנו הולכים להתמודד עם כמה נושאים. לא, כי באמת חשבתם שאני אכתוב סתם "היה יפה" וזהו!? ..you guys
נדבר קצת על תאטרון של אימג'ים, נשאל שאלות לגבי העתיד (לא, לא כאלה ששואלים אותי בארוחות ערב משפחתיות "ומה תעשי עם לימודי תאטרון?!") וגם אזרוק איזו מחשבה על הצגת הגוף ביצירה. וכמובן כבכל פוסט אשתדל לבחון, למה זה רלוונטי?

גם אם לא ראיתם ליזיסטרטה X, קחו לכם כל יצירה שראיתם לאחרונה שהרגשתם שהצורה שהיא מוגשת לכם עולה על הסיפור שהיא מספרת... או משהו בסגנון... ואם מעניין אותכם קצת נושא ה- body image אז בכלל...
קיצר יש על מה לדבר... נתחיל.

* תיאטרון של אימג'ים

פסטיבל ישראל מתפאר ביצירות ובאמנים הגדולים המגיעים אלינו במיוחד מח"ול (בטח שבטח בזמן החרם) אז דווקא בין כל בליל השפות (והתרגומים המעיקים) עולה הצגה נטולת כל מלל הבנויה על קונספט רעיוני ויוצרת לנו תיאטרון של אימג'ים. למה אני מתכוונת? תאטרון שכזה איננו תאטרון נרטיבי. כלומר, אין כאן סיפור עלילתי, גיבורים מפורשים, התחלה-אמצע-סוף... פחות. יש חוויה, יש דימויים ויש חיפוש מתמיד אחר משמעות הדברים בהם אנו צופים. הם אינם מונגשים לנו. הם מאתגרים אותנו, מאפשרים לנו לפתח שלל מחשבות ורעיונות ויחד עם זאת בוחנים את תודעתנו בחזרה.

וויז'ואולס סוחפים ומהפנטים | צילום: MCF Cente

לצורך העניין, התוכניה מספקת יותר הסברים על "העלילה" או יותר נכון הקונספט שעומד מאחורי היצירה מאשר כל מה שאירע במשך מופע שלם. אני טוענת שמצב זה מנטרל את קונספט התאטרון הנרטיבי וחוקר גבולות חדשים. משום שאיננו קורבנות להסקת מסכנות של מחזאים ובמאים כבעבר. יש כאן הנגשה תודעתית המתורגמת ויזואלית לאימג'ים של רעיונות, דעות, פחדים, זכרונות, תחושות וחוויות. אם יצאתם מהיצירה ובחרתם לא להציץ בתוכניה כנראה יצאתם עם תובנות אחרות לחלוטין מאשר מי שקרא. גם הקורא המתמיד אשר בחר לקרוא דבר או שניים בנושא מעבר, כנראה יכל לפרש ולראות ביצירה ביטויים של מספר רעיונות שונים לגמרי. לא כל שכן היצירה כל כך מלאה ושופעת דימויים שאם אצפה בשנית כנראה אוסיף ואבין דברים אחרים וכך אני סבורה כל צופה וצופה. דבר המחדש ומסקרן בפני עצמו.

* עתיד 

ליזיסטרטה X  | צילום: MCF Cente

תחושת אפוקליפטיות ומחשבות על אוטופיה. ככה יצאתי מהיצירה של עמיחי.
אפוקליפטיות עולה דרך הוידאו התזזיתי והמהפנט, הדמויות האבודות, מבזקי החדשות ובעיקר דרך עבודת הניכור הגופנית שביימה. לא רק, גם רעיונות של מעבר מאחדות לאינדיבידואליזם עולים מהיצירה כמעין הצהרה חברתית על קהילת האדם העתידי. השפעה על תחושה עתידנית זו אעניק גם לריבוי הנשים ביצירה והצגתו של גבר אחד. לא רק אינטרפרטציה של עמיחי על ניצחון המהפכה המגדרית בהנהגת ליזיסטרטה אלא בעיה דמוגרפית מוכחת המקננת בעתידנו.

מחשבות על אוטופיה נגד דיסטופיה הן נגזרת של התמודדות קונספטואלית עם עדיתנו.
האם העתיד שלנו באמת הולך לכיוון שבו נהייה משועבדיה של הטכנולוגיה?
האם ישות "דו-ג'נדרית פסיכו-טכנולוגית" (מהתוכניה) היא עתידנו? מחשבות מנותקות מרגש ובחירות ראציונאליות אנליטיות? אני חייבת להודות שקשה לי להאמין.
הנפש האנושית כל כך אמוציונאלית ותלויית תרבות וחברה, האם נוכל להיות מנותקים מכל יסוד רגשי? אני בספק.
מה דעתכם?



* מחשבה מחדש על הגוף והצגתו

מחשבה מחדש על הגוף עולה אם חושבים על הצגתה של ליזיסטרטה (אם הבנתי נכון, לא מבטיחה) ביצירה. כאמור, ליזיסטרטה היא סוג של יישות דו-ג'נדרית המגולמת ע"י טרסג'נדר.ית שרירן.נית. רעיונית מורכב, אני יודעת. אבל הדימוי הוויזאולי לא היה מורכב בכלל. הוא היה מעניין, יפה ובהחלט מעלה מקום למחשבה מחדש על הגוף והצגתו.


לא רק, גם דרך סצנת ריקוד העמוד החושפני והאיירוטי, המזוהה עם חשפנות המתלווה במסרים מילוליים כגון "become anything" ודומים לו, מעלים שאלות על אופן הצגת הגוף ביצירה. גם דמות הזקנה, גם סצנת הסקס האירוטית ההופכת לשלישיה בלתי נגמרת. בקיצור! מהיצירה עולות תהיות המתיחסות על אופן התיחסותנו לגוף ולאופן בו הוא מוצג ככלל. לא אעניק כאן הצהרות, רק אציג את הנושאים כשאלות.

איך אנחנו מתיחסים לגוף שלנו? וכיצד אנו מפרשים אותו ומציגים אותו?


* למה זה רלוונטי?

אי אפשר להתעלם מהחדשנות של היצירה, מהיופי הויזואלי והחוויתי שהיא מעניקה. ואולי חשובה לא פחות העובדה שהיצירה שואלת שאלות על עתידנו, גם אם באופן קונספטואלי מעט מופרח ואפוקליפטי.

 * וידאו
על נושא הווידאו אפשר להעניק התיחסות נפרדת בלתי נגמרת מרוב שחלק זה משמעותי ביצירה. אני לא חושבת שהוא היה כל כך פורץ דרך (אף על פי שהוא עשוי באופן יוצא מן הכלל) הרי מטריקס כבר ראינו כולנו לפני איזה עשור. אבל יחד עם זאת מדובר פה על מכלול וכשדברים נעשים טוב, תמיד יש להם רלוונטיות. ובכלל, כניסתו של הוידאו לתאטרון הוא נושא לכשעצמו שבלתי ניתן להתעלם ממנו ורלוונטי לכשעצמו.

* חיפושים של דרכים חדשות לחוויה תאטרלית
ביצירה ברור כי גבולות החוויה נפרצים, והחלל מתמלא בחוויה רגשית-חושית ופחות דרך הבנה או מחשבה. פארדוכסלי משו בהתחשב שעמיחי בחרה להציג לנו את ליזיסטרטה כיצור אל-אנושי בעלת תודעה טכנולוגית אל-רגשית. לא כל כך א-רגשיים. לא אנחנו כקהל ולא החוויה שמעניקה לנו עמיחי.

אני נהנתי מאוד מהיצירה, בעיני היא היתה מעניינת ויפיפיה וויזואלית.
ויודעים מה? רק לעצם חווית ההנאה עם ויזואלית ועם קונספטואלית ועם שעשוע אינטלקטואלי ועוד מילים גבוהות...
בשורה התחתונה להנאה תמיד מקום ורלוונטיות עבורי.

שלכם.ן
M.V

עורות נחש

בוא נשים את הקלפים על השולחן ואני אתוודע כבר מעכשיו.
לי אין כלים להתמודד עם היצירה הזו. וואחה.
אני יכולה להציג בפניכם את דעתי האישית ההטיודה, זווית ראיה, ביקורת תאטרון ברמה ירודה שפיספסה את הז'אנר...
גבולות חדשים אמרנו, לא?

על היצירה בביצועו של בנואה לה שמבר "עורות נחש (סולו מזוייף)" אין לי שום דבר משכיל לומר.
רק הרבה טעם אישי וסימני שאלה.

וויז'ואול מהממם, הביצוע מעלה שאלות.  | עורות נחש | צילום: Christine Rosedivito

* שאלות על מרחב
המופע התחיל בחוץ. רגע מוזר לכשעצמו כשהקהל מתחיל לזרום אל כניסת המופע ומופתע לגלות כי אין לו מושג איך ומה לעשות עם עצמו. אנחנו צופים בפרפורמנס. בנייתה של התמונה מחלקי פאזלים אשר בהמשך חזרה להיות חלק משמעותי במופע. לא יודעת מה היה יותר מעניין, לצפות בפרפורמנס או לצפות בקהל שמנסה להבין לאן הגיע, מה אליו לעשות ולבחון איך הוא מגיב עם הגעתה כל פעם של קבוצה חדשה שעדיין לא קלטה שיש מופע, כך שהם נכסים לחלל תוך דיבורים בקולי קולות.
מעניין.

* מוסיקה 
המוסיקה ביצירה שייצר האן רו נערכה בזמן אמת באופן גלוי על הבמה. מעניין לכשעצמו. לגבי המוסיקה עצמה קטונתי. אין לי כלים לדעת מה לכל הרוחות זה היה. אוכל רק לשתף ולטעון כי המוסיקה חשה לי פסיכודלית וגרמה לי לאבד תחושת זמן ומקום. מה שכן, אוכל לשאול האם המוסיקה ביצירה מחפשת מה חדש? או להפך, האם היא מחפשת להשמע כמו משהו שישמע לנו חדשני? אתם מוזמנים להגיב, אני איתכם...


* שאלות על רלוונטיות
אז למה עלי לראות יצירה כזו ומה היא מעניקה לי?
כנראה שחסר לי הרבה מאוד הבנה בתחום הריקוד ממנה הגיעה לה שמבר הכוריאוגרף, החוקר, היוצר והרקדן.
"יצירות מופת" נכתב עליו ב2012.

כאמור, אני מודה שאני מרגישה נטולת כלים להתמודד עם מופע שכזה.
הוא מודע מידי לעצמו,
יותר מידי מנסה לפרק וליצור,
לצאת נגד ולצאת למחקר.
יותר מידי מודעות בנוגע לויזו'אול של הסצנות בצורה שנראה כאילו הוא מוודא שתצא תמונה טובה...

פסטיבל ישראל, "Snakeskins"  |  צילום: Christine Rosedivito

גם לקרוא ליצירה "סולו מזוייף" בעקבות הימצאותו של רקדן נוסף מכוסה במסכה וזוכה ליחס משפיל מצד הסולן היא בגדר רעיון יפה, אך התוצר מרגיש מפוספס. לא מובן. לא נגיש.
כמובן שאוכל לנסות לחפש ולפרש באבסטרקטיות ובקונספט הפולחן מלל רב של ניסיונות הבנה.

אבל, בין כה וכה מופע מחול גרידא זה לא. זה פרפורמנס הרבה יותר מאשר שזה מחול. את התנועה במרחב התחלתי לראות רק אחרי מחיאות הכפיים, כשהרקדנים לא הפסיקו לרקוד תוך כדי שמפרקים להם את הבמה. נשארתי מאוד מבולבלת. הם ניגשים לקידמת הבמה ומשתכבים וממשיכים לרקוד. משתכבים וממשיכים.

כן, אחד הפוסטים האבודים.
אשמח לכל ביקורת, לכל הארה ולכל מי שיביא פה איזו ישועה קלה של הבנה...

שלכן.ם
M.V

על התוכניה

ממש אוטוטו מתחיל הפסטיבל
ובינתיים קשה לי לדמיין איך יראו המופעים אז אני משוטטת בתוכניה.
נותנת למילים, לתמונות ולעיצוב לחדור ולעורר את סקרנותי.

אז חשבתי, בזמן שאתם יושבים ומחכים בכליון עיניים לפסטיבל (כן, לא פספסתם את הציניות) לעשות קצת טיזינג ולהעלות כמה תהיות שעלו לי על התוכניה של פסטיבל ישראל 2015!

שלושה דברים עלו לי במובהק:
* עיצוב התוכניה
* השפה הערבית
* הגדרתם של המופעים דרך אי הגדרתם

!ready? let's go 

כריכת התוכניה של הפסטיבל וקישור לתוכניה באתר.

* עיצוב
חוץ מזה שהמילה "חדש" מתנוססת במרכז העמוד הראשי וברור שיש פה בקשה של הפסטיבל להצהיר זאת על עצמו. אנחנו עדין סקפטיים. אבל אם נכנסים פנימה בהחלט עולה תחושה שכזו כאשר מביטים בעיצוב.
אני לא ידענית גדולה בתחום העיצוב וגם לא בתולדות האומנות, אז אתם מוזמנים לסקול אותי בתגובות והערות, אך עיון בתוכניה מעניק תחושה שהיא בהחלט רלונטית מבחינת אימג'ים, והוויג'ואול זורם ומחמיא.

* על השפה
אם לא שמתם לב, ואני אופתע וכנראה תתויגו 'בהכחשה' מעתה ואילך, אז הרשו לי להעיר את צומת ליבכם ולא תוכלו להתעלם מכך עוד. מוזמנים להפסיק לקרוא... לא הא? מפתיע :)
בואו, תפתחו את התוכניה, ותגידו לי שהשימוש בשפה הערבית לא בולט באופן בלתי ניתן להתעלמות.
אפשר להתפלפל על זה כמה שתרצו, אבל לא להתעלם מכך.

ההדרה של השפה הערבית מהמרחב הציבורי בישראל הוא נושא מאוד בעייתי ובהחלט שנוי במחלוקת.
זו נכנסת פעמים רבות בתוכניה אף מעל השפה האנגלית בעוד שאנו רגילים כי השניה מקבלת דגש מיוחד כחלק מניסיון לשוות תחושה בילאומית שגם במקרה זה הפסטיבל מצדד.
ניתן לומר, שבמעשה פשוט לכאורה, הכנסת השפה הערבית לתוכניה, ישנה אמירה מאוד חזקה ומהותית על תפיסת המציאות החברתית של יוצרי הפסטיבל.
אמירה שאני, באופן אישי, מאוד מתחברת אליה ואף מבקשת לעודד.

* הגדרה שאיננה הגדרה
נקודה נוספת הבולטת לי במיוחד היא כמובן אופן הגדרת המופעים.
אם תדפדפו ותעיינו תוכלו להבחין כי האירועים אינם משוייכים לפי תבניות קונבנציונאליות הפונות אל זרם צופים מוגדר ואחיד כגון 'תאטרון', 'מחול' וכו'...
רוב המופעים הגדולים משוייכים תחת הכותרת "גבולות חדשים".
כן, זה לא במקרה וזה לא איזה שם סקסי שמנסים לנכס לעצמם מארגני הפסטיבל, בעצם, בטוח שהם גם קצת מתיימרים לכך. אבל בשורה התחתונה ניתן לומר בגאון שהאומנות העכשווית איננה מוגדרת ומוקצת לקטגוריות כבעבר.
המושג החדש והאהוב כל כך ע"י אמנים רבים הוא "פרפורמנס", מושג בהתהוות שלטעמי עדיין לא אומר הרבה, ודווקא בגלל זה כל כך קל להשתמש בו, והו, הוא בהחלט משומש.

מעניין כמה אני מוכנה לאירועים הללו? גבולות חדשים... אני לא בטוחה שאני מכירה את הגבולות הישנים...
עם הרבה ציפיה מסתתרת אצלי הרבה יראה.

נשאר רק ללכת ולראות!
שלכם,
M.V